כוכבים בחוץ

השבוע אני בחופש. כלומר- לא הולכת לעבודה. הדבר קרה אחרי שהתעצבנתי על משהו, כנראה קצת בלי פרופורציה. אז הציעו לי בנימוס לצאת לחופש. כנראה הבינו ששהותי במקום כרגע מסבה יותר נזק מתועלת. היה לי שבוע להתכונן, ואכן התכוננתי במשנה מרץ כהרגלי- היו לי המון תכניות, שהתנקזו לתוצאה הסופית המרגשת שאני אשאר בבית ונראה. מכרים ומודעים טובי לב שמחו בשמחת חופשתי ושאלו לאן אני נוסעת. על כך לא נותר לי אלא להשיב כי אם היה לי כוח לנסוע, סביר להניח שלא הייתי יוצאת.

על מנת שלא לחרוג מהחלטתי לא לנסוע לשום מקום נסעתי לרמת יששכר, שזה בדיוק, אבל בדיוק כמו רמת גן, רק בלי בתים, בלי כבישים, בלי ארקפה ובלי בעיות חנייה. בקיצור, מדובר בשדה. בעיקרון זה היה יכול להספיק לי, אלא שהפעם ההנהלה סיפקה גם שעשועים. כלומר הסיבה המכוננת שבגללה נסענו שעתיים על מנת להגיע אל המקום הזה שדומה לרמת גן, היא שהעמותה הישראלית לאסטרונומיה בחרה בו כמקום שממנו אפשר לצפות בנחת במטר הפרסאידים הפוקד את שמי ארצנו בלילות אלו של סוף אב.

למי שבמקרה מצמץ בשעת האייטם החדשותי בנושא, בין האולימפיידה לתקיפה חמורה באירן, הרי בקיצור: הפרסאידים, כפי שמשתמע משמם, הינם נציגים מיוחדים של נשיאנו הנכבד והאהוב מר ש. פרס, אשר יצאו לפני שנים רבות בשליחות סודית אל צידה השני של מערכת השמש. לא ידוע כרגע אם המשימה הוכתרה בהצלחה אם לאו, או שמא בכלל היא עדיין נמשכת עד עצם היום הזה. בכל אופן עקב סיבות טכניות עלומות ניתק הקשר הרדיופוני איתם לפני מספר שנים, אם כי לא יותר משלושת אלפים או ארבתלפים, ומאז הם מנסים מדי שנה כאשר כדור הארץ מתקרב ביותר למקום גלותם לשגר לעם מסרים באמצעות המטרת אבנים קטנות שכנראה מצויות להם בשפע. למרבה הצער האבנים בעברן באטמוספירה של כדור הארץ במהירות ניכרת, נשרפות כליל ומותירות אחריהן רק שובל זוהר בשמיים, הוא שמכונה בפי העם :כוכב נופל.

מסיבה זו נוהגים המוני ב. ישראל לצאת בלילות אלו לאתרים נידחים וחשוכים ככל האפשר, ששם אפשר לצפות בכוכבים הנופלים הנ"ל בלי הפרעה ובלי הסחת הדעת העלולים להיגרם במקומות מוארים והומים. לקראת רדת החשכה הם מתכנסים על ג'יפיהם וטפם ונערכים ללילה של צפיה בכוכבים. המחזה הוא מרהיב- משפחות משפחות הם מגיעים, חונים בשדה נטוש  א' הנושא את השלט "חנייה", וצועדים ברגל על מיטלטליהם אל שדה נטוש ב' שאינו נושא את השלט חנייה. ובזאת נבדל הוא לחלוטין משדה. א'. כמו תמיד בארועים בהם משתתף ה. ב. ישראל. המשמעת מברזל היא והסדר מופתי. איש אינו חונה בשדה ב. כי כולם יודעים שאור פנסי המכוניות מפריע מאוד לצפיה בכוכבים. על כן חונים שםרק לרגע ומדליקים  אורות חנייה מהבהבים, כדי להדגיש את מידת הזמניות של חנייתם זו, אשר נועדה רק לצרכי פריקה וטעינה של צרכי מכולת וריהוט שונים שבלעדיהם אי אפשר להעביר את הלילה. על מנת למנוע עומס בכניסה וביציאה, נמנעים המהדרין מלהגיע בשעה היעודה ומאחרים שעה שעתיים ואף ארבע, כך שבכל רגע נתון מואר השטח באור יקרות מפנסי מכוניותיהם של צדיקים, אשר אינם מתים לעולם אך מתחלפים תדיר. אחת לכל שעה עגולה מתייצב ליד דוכנו הקטן מתנדב נמרץ של החברה להגנת האסטרונומיה ומנעים את זמנם של הנוכחים בהרצאות קצרות המשלבות מדע, מיתולוגיה יוונית ואסטרולוגיה. המעוניינים יכולים אף לעמוד בתור על מנת להציץ דרך הטלסקופ אל טבעותיו של שבתאי או אל ירחיו של צדק. בין הרצאה להרצאה מעביר הקהל את זמנו כמיטב יכולתו בהזנת צאצאיו ובתיפוף עמום על דרבוקות וטלפונים ניידים, שנועד כנראה להבטיח מטר מטאורים בעיתו ובשפע.

והמטאורים באים. למען הדיוק המילה מטר אינה מוסרת במדוייק את אופי התופעה. התמונות הנפוצות באמצעי התקשורת השונים המציגות שמיים שכאילו התפוצצו בהם המון זיקוקי די נור בבת אחת, גם הם תרמו לא מעט ללפער הציפיות בין המצוי להזוי. התמונות הנ"ל צולמו בשנה מבורכת במיוחד, בחשיפה של 7 שעות רצופות ובכלל לא בכדור הארץ. מה שמתרחש בפועל הוא שהצופה הנלהב שוכב על סק"שו, פניו צפון מזרחה וגבו לקוצים. שמי הלילה מעליו, ומדי עשר דקות עד רבע שעה חולף בהם כוכב נופל אחד.  במקרים מיוחדים יש שניים תיכף זה אחר זה ואז הקהל כבר אקסטטי לחלוטין. שאגת עידוד עולה, ואפילו נוגה הקטנה שצורחת כבר שעה שהיא רוצה הביתה, משתתקת מעוצם התבהלה.הבעייה המרכזית היא שבניגוד למצופה, אין הכוכבים הנופלים מגיעים מנקודה אחת בשמיים, אלא ממש מאיפה שבא להם באופן רנדומלי, ככה שאולי בקרב הקהל כולו נספרים כמה מאות, אבל האזרח הפשוט בסופו של דבר יכול לברך את עצמו אם הצליח לחזות במטאור מוצלח אחד בשעה. כמו כן מתעוררת בעייה ידועה מתורת המשחקים, שאחרי רבע שעה של צפייה ללא יבול העיניים נידבקות לגב ויחד עם זאת עולה בלי הרף הסיכוי להתרחשות כלשהי. בשלב זה חייב אחד האזרחים, בדרך כלל אני, להקריב את עצמו למען הכלל ולעצום את עיניו רק לשניה. מייד על פי חוקי האסטרופיזיקה נופל הכוכב הכי שווה של הערב.

בכל אופן לקראת אשמורת אחרונה בין שתיים לארבע, לאט לאט נופלים חלל הצרחנים, המתופפים ועברייני החנייה.האיש הטוב מעמותת האסטרונומיה מדבר בלי מגפון. צדק זורח, ואחריו ירח חרמשי של סוף אב. והאזרח, או אף האזרחית, שוכבים להם עדיין על אותו סק"ש, האבן התקועה להם בצלע 5 משמאל הפכה להרגל ואינה מציקה עוד. מעליהם שמים צלולים שמדי פעם עוד עובר בהם איזה מסר שקט מהיקום, ובתוך כל זה הם נרדמים, בכל זאת אסירי תודה.

פורסם בקטגוריה מדע פופולרי | 3 תגובות

מכורה שלי

אני מכורה

ומאוהבת.

אני מאוהבת במכונה.

אני מאוהבת במכונת הקפה שלי.

הנה אמרתי את זה.

לא רבים היודעים את האמת, אבל עכשיו אני מוכנה לגלות. הסיבה שנסעתי ללמוד באיטליה היתה מאוד פרוזאית. באיטליה שותים קפה בעמידה. לא צריך לשבת ולחכות שמלצר טורדני יביא לך תפריט, ילך. יחזור. יקח הזמנה. ילך יחזור. יביא הזמנה ילך. יחזור ישאל אם הכל בסדר. ילך. יחזור ישאל אם יכול לפנות, אם יכול להביא עוד משהו. ייענה בשלילה ילך יחזור יתבקש להביא חשבון ילך יחזור יביא חשבון ילך. יחזור יקח כסף ילך יחזור יביא עודף ילך… הצילו. אני רוצה קפה.

אני רוצה אספרסו קצר ששותים בשתי לגימות. אני רוצה קפוצ'ינו חינני בגודל טבעי שלא חיכה 10 דקות עד שהמלצר הנ"ל יתפנה להביא לי אותו, ובנתיים פג תוקפו, נס ליחו ונפלה עטרת ראשו. בסדר, זה לא שאני לא מוכנה אף פעם לשבת בבית קפה עם חברים, לקשקש לקרוא ולבהות באינסוף לפי הצורך. אני מוכנה. בשמחה, באמת. אבל האופציה המופלאה הזאת של קפה נהדר ששותים בעמידה ליד הבר, ישר מידו של הבריסטה האמיתי והמלומד שהכין אותו, בריסטה שממש עובד בזה, ולא בלחסוך כסף לטיול בדרום אמריקה. נו, כזה יש רק באיטליה. אז נסעתי.

קפה הוא אחת מאהבות חיי הגדולות.  קצר, ארוך, עם חלב ובלי. חם בחורף, קר בקיץ ולפעמים להפך. העיקר חזק ובלי סוכר. קפה מתוק זה דבר והיפוכו. ואני מודה שאני לא סנובית קפה. אספרסו זה נהדר. שחור זה מצויין. פילטר זה מעולה וגם נס זה סבבה לגמרי. הכל בהתאם לנסיבות ולמה שיש.  בעיניי אניני הקפה אני מחוקה וגמורה עכשיו לתמיד.רק להיות פדופיל זה גרוע יותר מלשתות נס. אז תשמעו- יכול להיות שאני לא יודעת מה טוב בשבילי, זה אפילו די סביר. אבל קוראים לי מיכל ואני שותה גם נס. ואם הכנתי אותו בעבודה ולא הספקתי לשתותותו חם, אז אני שותה אותו גם קר. ואל תשים לי אותו במיקרו, תודה. זה באמת בסדר. ולא, זה לא מידבק. זה גם לא סופני. וזה גם לא יקלקל לי את הקצר שאשתה אחר הצהריים. אלה היו כמה מילים על עריצות הטוב-טעם.

פעם הייתה לי מכונת קפה מהסוג שתופס חצי דונם על השיש. היא קלתה, טחנה, סיננה הרתיחה והקציפה ובעיקר  בעיקר בעיקר לכלכה נורא. אה. וגם הרעישה.בתקופה שחלקתי קורת גג עם המכונה הזאת שתיתי בעיקר נס בבית ואספרסו בחוץ. תיסכול- המכונה הזאת היתה משאת נפשי. עד שהגיעה. חייתי איתה כמה שנים. חלקן היא הייתה כלואה בבוידם. בכל ימי חלדה לא הכינה יותר מעשרים ספלים. מגעילים. מכונת קפה לא יכולה להכין קפה טעים אם היא לא מכינה עשרים ספלים ביום.

למרות זאת טילטלתי אותה לארץ כשחזרתי. קשה להיפרד מחלום. בארץ היא לא יצאה מעולם מהקרטון. אבלה וחפויית ראש ישבה במעמקי ארונות המטבח, עד שנזקקתי למקום שתפסה והורדתי  אותה הרחובה בבושת פנים. זה לא את, יקירה. זו בהחלט אני. יש גבול לכמה שאני מוכנה להתקשקש, בעיקר שאיפהשהו שם בחוץ מחכה לי הקפה שמישהו אחר הכין למעני תמורת כך וכך שקלים, בלי להתחנף אליך, להקשיב לקיטורים שלך ובעיקר בלי לנקות אחרייך.אני אמשיך לשתות נס בבית ואספרסו בחוץ. לא קרה כלום. ביי ולא להתראות.

רק מה, שבלבנט כמו בלבנט. הנס תמיד אותו נס. יומרות אין לו, או אולי יש אבל לא חשוב. הוא ילדותי, הוא בייתי חביב ומנחם. אבל האספרסו, או הקפוצ'ינו להבדיל, מה לעשות שצריך לדעת להכין אותם? מה לעשות שלא מספיק לקנות מכונה נוצצת שנראית כמו מעבורת חלל אלא צריך גם לתפעל אותה. להשקות אותה במים טובים, להאכיל אותה בקפה טוב. רק אז היא עושה את העבודה. כך קורה שדווקא במקומות עם הכי הרבה כוונות טובות שותים את הקפה הכי מבאס. חם מדי, פושר מדי, חלש, חמוץ שרוף ומעוך . הרבה פעמים בינוני, ולפעמים נהדר. שמח ומשמח.  על כל אחד נהדר, שלשה איומים ושבעה עשר בינוניים. ככה זה.

ואז היא נכנסה לחיי. יפייפיה. אצילית. שקטה  עם שם אקזוטי ומראה רטרואקטיבי. והעיקר- עם קפסולות.

נכון. היא לא טוחנת באבני ריחיים קפה שליקטתי במו ידי בליל ירח מלא על המדרונות הצפון מערביים בהרי סומטרה לקול שירת האינטרנציונל. נכון. היא לא קולה אותו על מדורה של פחמי עץ ארז לתוספת ניחוחות עישון וארומה של כנפי עטלפים. אבל היי, זאת אני. זאת ששותה גם נס.

והיא כן מכינה קפה טעים. וכן מקציפה חלב קר או חם לבחירתכם. ובבוקר היא בהחלט היצור שאני הכי שמחה לפגוש.  וגם בצהריים. ובערב. כי כל שעה היא  שעה מצויינת לקפה.

ואם זה לא מספיק, וחייבים לדחוף קצת פוליטיקה, אז אני באמת מאמינה שבתי קפה תורמים לשלום בעולם יותר מבתי תפילה, בתי כלא ובתי ספר גם יחד.  תחי המהפכה!

 

רשימה זו מוקדשת באהבה לאחי וגיסתי החמודים שתמיד מצליחים לתת מתנות קולעות ונהדרות.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

עוברת לכפר

כצעד קטן וראשוני בדרך להגשמת חלומי לגור בכפר, עברתי לכפר סבא. הרי לא קל לו לאדם, בעיקר אם אדמותו מוטלת בספק, לשנות את אורח חייו מזה כמה אביבים טובים, באופן קיצוני ללא הכנה מוקדמת. נודה על האמת- מאז שנולדתי, בפתח תקווה או בהרצליה תלוי את מי שואלים, תמיד הייתי עכבר עיר מובהק. מה טיבו של עכבר עיר? טיבו שהוא מתגורר בבית רב קומתי, מתנייד אופקית במכונית או באוטובוס או ברכבת, ואנכית במעלית. מגדל את מזונו אצל מינימרקט יוסף ואחיו, ומטייל את כלביו מתחת לפיקוס שממול בימות החול, ומתחת לאיזדרכת שבפארק ביום שבת. העכבר העירוני בר המזל רואה מחלונו נוף לים, וחברו הביש גדא ממנו זוכה לתצפית מרהיבה על הגטקס של זלמן השכן המלבלבים בחן על חבלי הכביסה. על מנת לחזות בשמיים עליו להציב כסא בזווית של 42 מעלות שתי בלטות בדיוק מזרחה מחלון המטבח, ואם הוא מעפיל לשם ואינו נופל בדרך הרי שאם ימתח את צווארו ויעצום את עין שמאל יוכל להבחין בין דודי השמש וצלחות הלווין בפיסה של תכלת שאינה שייכת לקומביניזון של השכנה מלמעלה.אזי יאנח בשקט ויאמר לבנו, עכבר העירצ'יק הקטן: "בן, יום אחד כל זה יהיה שלך.. וכאשר ימלאו לך י"ג שנים, אחרי שתעלה לתורה תוכל לעלות גם על הכיסא, ואז גם עינייך שלך יוכלו לחזות בפלא הזה, ריבוע של שמיים שכולו שלנו, ואיש לא יקח אותו מאיתנו" כך יאמר לבנו הקטן, ולמחרת יתחילו בבניין ממול שיפוצים והוספת 2 קומות ע"פ תמא 38.

עכברי העיר רבים הם ושונים מאוד זה מזה. רק דבר אחד מקשר בינייהם, ועובר כחוט השני בחלומותיהם בהקיץ ובלילה. יום אחד, בעתיד הקרוב או לכל היותר הבינוני, כולם יעברו הכפרה.יום אחד כולם יעזבו את גוש הבטון העשן, וינדדו למחוזות קסומים, ירוקים ורעננים.

למרבה המזל תקוותם לרוב אינה מתגשמת, שכן נותר רק לשער מה היה קורה אילו אכן עברו כולם כאיש אחד לאותם מחוזות.

כפר סבא, לעומת זאת, היא אכן מקום חביב מאוד הנהנה מחסרונות העיר והכפר גם יחד. נוף לים אין בה, מסיבות שונות שהעיקרית בהן היא מחסור בים. הרפת הקרובה היא כנראה ביוטבתה,אך לעומת זאת יש בה בעלי כנף לרוב,, בעיקר זבובים, המוצאים את פרנסתם בין פירותיו של הפיקוס הנזכר למעלה . באופן מצער למדי  אותם זבובים אינם בוחלים בשאריות ממזונם של ספק בני אדם מן הישוב. מסיבה זו, כנראה נמצאים רבים מדי מהם במטבחי הצנוע. תחילה ניסיתי לבקש מהם להסתלק בדרכי נועם, אך משסרבו כפויי הטובה לשתף פעולה, נאלצתי להתעלם מעקרונותי ולרכוש ספריי זבובים קטלני. רדפתי אחריהם ארוכות עם הספריי הנ"ל, אך ללא הועיל. משכלו כל הקיצים, התחמשתי במשקפי וקראתי את האותיות הקטנות על המיכל. הסתבר כי על מנת שהתרסיס יפעל, יש לרסס ג' פעמים מתחת לבית השחי השמאלי של כל זבוב וזבובה, שאם לא כן מסיר היצרן כל אחריות לפעולתו התקינה של המוצר. קראתי את הסוררים לשיחה וביקשתים בנימוס מופלג להרים ידיים. משנפלו בקשותי על אזניים ערלות אמרתי נואש. בנתיים הוכרז שלום קר הידוע גם כשביתת נשק. כלומר הזבובים מזבזבים ואני מחכה לחורף.

עם הכנסי לביתי החדש שבפאתי הכפר, מיהרתי לבצע שתי פעולות חשובות שהן בבחינת חובה לאיכר הטרי. ראשית סרתי אל משתלת יעקב ובניו, ורכשתי מבחר גדול של עציצים ובהם צמחי תבלין. אמנם אני לא מבשלת כל כך הרבה, וגם מושג ירוק אין לי מה אפשר לעשות עם כל כך הרבה עלי קורנית. אבל בכפר כמו בכפר. שיהיה. המשימה השניה היתה להתלמד באופן יסודי כיצד, בכל זאת, נוסעים מכאן לתל אביב בשעת חרום, כלומר בכל עת שמתעורר הצורך לעמוד באיזה פקק, או לשאוף קצת עשן עירוני מרענן. משנתבררה הסוגיה נחה דעתי, והרגשתי שאני מוכנה ומזומנה לקיים מצוות חיי כפר כהלכתם. יתר על כן אף הגדלתי לעשות, ומכיוון שאין כפר ראוי לשמו ללא שוטה, התנדבתי מיד לשאת בתפקיד ההכרחי, אותו אני מבטיחה למלא במסירות ובמלוא כובד הראש הראוי מעתה והלאה, או עד שאחליט לעבור מפה לכפר שמריהו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, נביחות כלליות בליל ירח מלא | עם התגים | 2 תגובות

כברת דרך עם חתול.

סנופי מת.

אם הייתי הולכת בקו ישר את כל הקילומטרים שהלכתי עם כלבים לצידי, היינו בודאי כבר מגיעים למאדים וחזרה הכלבים ואני, וטוב שכך, כי על המאדים כמו בפתח תקווה, אין הרבה מה לעשות והדבר הכי מעניין בו היא האוטוסטרדה לכדור הארץ. לעומת זאת כברת דרך עם חתול היא דבר נדיר כשם שהוא מופלא.הכלב, מעצם כלביותו, חייב ללכת עם מישהו. החתול לעולם אינו חייב דבר. כשהוא הולך לצידך הוא מגיש לך מתנה בלתי רגילה של בחירה חופשית.

לא היו רגעים בחיי שבהם הרגשתי כל כך חיה, כל כך ראויה וכל כך גאה, כאותם רגעים שבהם ליווית אותי בערב לאוטו אחרי יום עבודה. בחוש הומור חתולי ביקשת ממני אחר כך טרמפ חזרה, עשית קצת פדיקור על השטיחון, וקפצת בחזרה מהחלון שפתחתי לך אל משמרת הערב שלך. תמיד בחוץ.

הבלוג הראשון שלי נקרא "דברים שלמדתי מסנופי". אני יודעת שזה נשמע כמו סתם שנינה. זה לא.

לפני זמן מה קראתי בספר ששמו "כוחו של הרגע הזה" את המשפט: "חייתי עם כמה מורי זן, רובם ככולם חתולים". זה כפי שלא קשה לנחש נגע לליבי מאוד. אבל חשבתי שאולי צריך להסביר את התחושה הזאת בצורה קצת יותר מדוייקת.

מהו זן? זן הוא הדרך הסבוכה והמתוחכמת שבה אנו בני האדם מנסים לחזור ולהיות פשוטים.זן הוא ההבנה שמעבר למילים, שלעולם אין דבר חוץ ממה שיש כאן וברגע הזה. בני האדם אינם יודעים עוד לחיות בהווה, ומכיוון שכך הם אינם יודעים עוד לחיות כלל. נכון, אנחנו איננו בעלי החיים היחידים שיש להם זכרונות, טראומות ילדות, תכניות לעתיד ודאגה למחר, אבל אין ספק שבתחומים אלו הפלאנו לעשות כפי שאף אחד מלבדנו. ואם אנו רוצים לחזור אל עצמנו ואל העכשיו, טוב נעשה אם נעשה לנו רב, ורצוי שהרב יהיה חתול.

החתול שלנו, סנופי, היה המורה שלי. כמו חתולים הוא לא דגר על העבר ולא דאג למחר. הוא פשוט היה. נוכח במלואו בכל רגע ורגע.

לסנופי שלנו היו הרבה כובעים. הוא היה חתול ומורה וחבר ומטפל, ובעיקר השליט הבלתי מעורער בממלכה הקטנה שלו. את כל הכובעים האלה הוא חבש בעת ובעונה אחת. בעצם, כולם לא היו אלא כובע אחד. בכל התפקידים הרבים שמילא, הוא היה פשוט הוא.

ואם זה לא משהו שראוי ללמוד, אני לא יודעת מה כן.

סנופון, כבר כמעט חודש שהעדרך מקדם את פני במקומך. אני מתגעגעת.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 8 תגובות

שובה של חדוות הקריאה

בחודשים האחרונים הייתי עסוקה נורא. בעצם עברתי דירה. ולא סתם עברתי, אלא שבמשך מספר לא מבוטל של שבועות חייתי כעין צועניה בבית אימי. האם הבנאדם, קל וחומר מי שפשוט לא, מסוגל לחוש שלוות נפש כלשהי כאשר המזנון שלו, עקור דלתות וסומא ממגירות, ניצב על צידו בפינת החדר ושואל את נפשו ליפול? אין לי תשובה על זה. חוץ מזה לא היה שם אינטרנט. והמחשב שלי כבר כמה שנים לא באמת נייד. למעשה מלבד כמה חודשים עליזים כשעוד היה גור, הוא לא זז ממקומו על שולחן המטבח.

במשך אותם שבועות בגלות ניסיתי כמה פעמים לכתוב. זו לא באמת בעייה. תכתבי בוורד, אמרתי לי. תעברי לדיסקונקי ותעלי את זה במרפאה. אפילו לא את. בשביל מה יש את רינת? תלכי לשבת באספרסו ליד הבית. גם רשת, גם שקע, גם קפה. תקחי פנקס ועט, לכל הרוחות והשדונים, ותכתבי. אז מסתבר שלא.

עכשיו יש לי מטבח משלי, ירושה מבעלי הדירה הקודמים. המגרות קצת חורקות, הפורמייקה משנות השבעים, אבל יש בו שולחן וליד השולחן שקע, ועליו המחשב שלי והוא מחובר לרשת. הידד. כותבת.

קוראים חדי עין ישימו תיכף ליבם לעובדה שנפלה בכותרת טעות מצערת. הרי מדובר פה בשובה של חדוות הכתיבה. לא אכחיש, גם זו חזרה. אבל בכלל לא זה מה שרציתי לומר.

מה שרציתי לומר הוא שחייתי מספר לא קטן של שבועות בלי אינטרנט. נכון בית הקפה והמרפאה וחברים והסמרטפון. לא באמת בלי. אבל בלי, בעצם. והרי חייב אדם למצוא משהו שיסיח את דעתו בשעות הלילה, כאשר הוא יושב במטבח לא-לו וצל כבד של מזנון מעץ מלא בתנוחה לא טבעית נופל עליו מהפינה.ובכן, קראתי.

נכון, זה לא חדש. הרי לקרוא כבר ניסיתי פעם. אבל אני מודה- בשנים האחרונות זה לא היה זה. האמת היא שמזה כמה שנים שוררת תחושה עזה שברשת החיים מעניינים יותר. סוחפים יותר. רלבנטיים יותר. אמיתיים יותר. ברשת המאמרים החדשים על הדברים שמעניינים אותי, המחשבות האחרונות של האנשים שמעניינים אותי. בקיצור- המילה המודפסת נשארה מאחור. הרי עד שיבש הדיו תוקפה כבר פג. בעיקר נפלו חלל הסיפורת, הרומן. העלילה. ספרים שקראתי להם ביני לביני  "מי אמר למי ומדוע". לא רציתי לדעת.

אבל כאמור, לילה. אתרעה חמורה על נפילת מזנונים. הירח זורח בחלון הלא נכון. אין מחשב. איזו ברירה היתה לי? איזה מזל היה לי. איזה ספר נפלא קראתי. ועוד אחד. ועוד אחד. המון עמודים.גושי ענק של עמודים. מפלים של מילים. סופות של אותיות. הנייר הדיו והעין, כי ממה בעצם עשויה הקריאה?

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות

פוסט אורח

אי שם בבטן מערה

שהייתה חשוכה וקצת קרירה,

נולד לזוג עטלפים עטלף עם מום-

אין מה לעשות, הוא היה עקום.

עקום הוא אכל,

עקום הוא שתה,

עקום הוא דיבר

ועופף בעלטה.

אך שעת השינה-

אצלו הייתה שעה משונה.

איך אפשר לישון כשאתה גם עקום וגם הפוך?

אי אפשר! פשוט גיחוך!

יום אחד רץ הלה בוכה ומייבב,

אל אביו ואמו ונראה כה כואב.

"אמא! היום צחקו עלי שאני עקום!"

הוא אמר בפרצוף עגום,

"אבל," המשיך הגידם,

"אני לא מבין! העקומים הם אתם!"

שיר נפלא מאת האחיין הנפלא שלי אמיר, תלמיד כתה ו.

תזכרו איפה קראתם את זה לראשונה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 8 תגובות

שירת הסחלב הפראי

לכבוד טו בשבט, למרות שהוא כבר עבר, החלטתי לצאת לטיול קטן בטבע. יש מקום לא רחוק מביתי שבו פורחים סחלבים פראיים, עצי קוקוס ורימון, מנדרינות וענבים,וכולם מבשילים בגן העדן הזה באותה עונה פונקט, ואותה עונה נמשכת 12 חודשים בשנה העברית או הלועזית לבחירתכם. זוהי באמת חלקת אלוהים קטנה, שופעת חלב ודבש, שמן המור וניחוחות קינמון ופסיפלורה, לבנדר ורוזמרין וכל שאר טוב הארץ. על הגן מופקדות שומרות נאמנות, שתפקידן בכל עת להשגיח על המטייל שמא זקוק הוא לעזרה. במקרה כזה מיד יפנו אליו בשאלה : "מסתדר"  או לעיתים תדירות יותר- "מסתדרת?"

והאמת היא שכן, בדרך כלל אני מסתדרת, כלומר מה כבר צריך בשביל לקנות סבון? אז ככה, למי שלא הסתדר שם עד עתה, ובכלל לא ידע. כדי לקנות סבון בגן העדן הזה, עליך קודם כל לעבור אנליזה מדוקדקת של סוג עורך. לשם כך תעמוד מולך השומרת התורנית ותפלבל בריסי  מסקרת אלף לילה ופיילה. עינייה החדות קולטות כל קמטוט, קשקש ונים. אבחנתה לא תאחר לבוא: "יבש"  "מעורב" ו"שמנוני לפרקים" מהווים את השילוש הקדוש של הלקסיקון. בכל אופן זה לא מספיק כמובן על מנת להגיע להחלטה שקולה בסוגיה המכרעת. יש לדעת באיזה עונה של השנה את\ה מתכוונ\ת להשתמש בסבון, (היום, כבוד השומרת. אין בדעתי לאגור סבון ליום סגריר). באיזו שעה משעות היום בדעתך להביא אותו לידי ביטוי, כלומר יש לבנדר ממריץ לשעות הבוקר, ושעוות נמנמנים לשימוש בערב. אם לא עשית עיתות קבועות לרחצה, עליך לקנות את שני הסוגים גם יחד אחרת אחת דתך להשלח למחנה לתיקון המידות.

עוד לא סיימנו. הרי יש לברר גם איזה חלק של הגוף אנו מתכוונים לרחוץ בסבון שעל הפרק, שהרי אין דין סבון לפנים כדין סבון למרפקים, ושני אלו שונים תכלית שינוי מסבון לתחת. לא בכדי נוקטת שומרת הגן בשלב זה לשון "אנחנו"  השמורה בדרך כלל לרופאים או לכל מי שמאמין שבן שיחו לוקה מעט בשכלו, דבר שמתברר  כנכון לחלוטין. אני בכל אופן לא הצלחתי מעולם לענות על כל השאלון הזה באופן מניח את הדעת. בכל מקרה, לא בבעיות שלי עסקינן כרגע. נניח לזה. ונניח שברגע נתון כלשהו אחד מהאזרחים התמים שרק יצאו לשאוף מעט אוויר סחלבים פרובנסליים או לבנדר פרבוסלאבי או מה שלא יהיה, הצליח להגיע לצידו השני של המבוך. מייד מעבדת הגננית את כל המידע במוחה האנליטי, ללא שימוש בכל אמצעי עזר נראה לעין, מלבד דף מבצעי השבוע המונח במקרה אצל שולחנה או בכיסה או תלוי בממדים גלקטיים בשמי הניאון שמעל לראשה.

בימים טובים יוצאת משם האזרחית עם 3-5 קנקני פלסטיק. באחד חלב רימונים (??) ההולם עור יבשושי לעת שקיעת החמה. בשני שמן זרעי קישואים, מעולה לצחצוח אחורי האוזניים בימות הסתיו, ואחוריים בכלל במשך כל השנה. בשלישי קונדישנר לשערות בגב וכן הלאה עד שפוקדת אותה סחרחורת, שאז היא נסחבת לקופה משלמת כל מה שישיתו עליה, וגוררת עצמה עם מטענה המפוקפק אל בית הקפה הסמוך כדי לחזק נפשה בחליטת הצמחים החביבה עליה, המופקת ממאה אחוז פולי ערביקה קלויים כהלכה.

השנה, לכבוד טו בשבט, החלטתי לא לקנות יותר סבון נוזלי בבקבוקי פלסטיק ולשוב לסבון המוצק והחביב, המייצר, בהערכה גסה שלי כאלף אחוז פחות זבל בלתי מתכלה. בנתיים זה מחזיק מעמד. אמנם עברו רק שבועיים וחצי. יתר על כן, בשבת בבוקר מצאתי את עצמי בלי שמפו. אז גם חפפתי עם סבון. יודעים מה? היה בסדר.

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1631240

ותקראו גם את זה, אם יש לכם סבלנות. בעיתון הארץ חולמים על עולם בלי זבל. אני יודעת ממי הם שמעו את זה לראשונה, אבל עכשיו מאוחר קצת וזה יהיה לפעם אחרת.

אבל שתי הודעות חשובות ודחופות שבלעדיהן לא תוכלו לעבור את השבוע.

קודם כל, הכדור האדום המרופש הלך בדרך כל כדור ואבד לנצח בין השיחים. יהי זכרו ברוך, ובהצלחה לכדור התכלת החדש במילוי תפקידו.

שנית בעלי הזיכרון הפנומנלי שביניכם זוכרים ודאי את התמונה המפורסמת  הזאת

שליוותה בחן את הרשומה "מיחזור מילים" מהאביב שעבר, עוד בימים שלמדתי בבית מדרשו של סנופי

 

ובכן, עיריית הרצליה לקחה את דברי במלוא הרצינות . ולא מכבר, כלומר בשבוע שעבר, חפרה את עמוד השקיות ממקומו והעתיקה אותו מטר שלם צפונה. שלא תגידו שלא מקשיבים לאזרח הקטן.

פורסם בקטגוריה צרכנות נבוכה | עם התגים , , , | 10 תגובות

גירבוביית אלוהים

 

 

רבות הן החידות המתמטיות הבלתי פתורות. רובן אינו נוגע באופן ישיר לחיי האזרח

הקטן, אולם ישנו תחום שבו חיי היומיום והמסתורין הגדול של היקום נפגשים תדיר

באופן שמשפיע על כולנו. תחום מופלא זה הוא לא אחר מאשר מגירת הגרביים.

תופעת הגרביים הבודדות ידועה לכולם. מה לא נאמר בנושא? כל ילד יודע שבשעת

הסחיטה האחרונה נוצר במכונת הכביסה וקטור צנטריגרבלי שלילי, אשר גורם לקרע

ברצף המרחב-זמן. בתוך הקרע מתרחשת תופעת גטקס-דלתא, כלומר שגרב אקראית

פוגשת אנטי-גרב מיקום מקביל והן מתאיינות אהדדי על המקום.

כל מי שהיה אי פעם בעליו המאושר זמנית של זוג גרביים, (עד כמה שזה אפשרי. אני

חושדת שגרביים הם ממשפחת החתוליים. כלומר אתה אף פעם לא באמת ה ב ע ל י ם

של הדבר הזה) יודע כי יש רק דרך אחת לגרום לגרב האבודה לצוץ חזרה. נכון, צריך לאבד

ולהשמיד באופן בלתי הפיך את הגרב שנשארה. ברגע שתעשו זאת, יהי לבכם סמוך ובטוח

כי בפינה כלל לא נידחת של הבית תופיע הגרב האבודה יש מאין ממש. כמובן שכרגע

אתם מוצאים את עצמכם במצב בו הייתם לפני תחילת התהליך, כלומר עם גרב אחת בלבד.

תופעה זו תוארה כבר על ידי היוונים הקדמונים. העמים הנורדיים קראו לה "הפרדוקס של

גרבו", ואילו הפילוסופיה העכשווית מכנה אותה  "מילכוד 38-41".

זאת ועוד: פיזיקאים העוסקים במהות הזמן הוכיחו כי פרק הזמן הקצר ביותר הניתן למדידה,

הוא זה החולף בין סגירתה של מגירת גרביים מסודרת להפליא, לבין הרגע שבו הגרביים

מסוכסכות ומבולגנות ביניהן עד-לא-ידע בין ורוד בלרינה לאפור צבא. הדבר מתרחש

ללא מגע יד אדם, והוא מכונה על ידי אותם פיזיקאים  "גרבוב עצמי על שם פוזמק"

תופעת פוזמק שמשה רבות גם בויכוח על קיום האל, המתנהל בפילוסופיה

המערבית מזה אלפי שנים. המאמינים באל טוענים כי בלי אמונה בכוחות עליונים לא

ניתן להבין את המתרחש במגירת הגרביים באותו פרק זמן אינפינטיסימלי. לעומתם

טוענים האתאיסטים כי לו היה אלוהים בנמצא, הוא לא היה מאפשר קיומה של תופעה כזאת.

למה אני כותבת את כל זה? בשביל מה, אתם שואלים בצדק, צריך לחזור על עובדות חיים פשוטות המוכרות

לכל דרדק בוגר גן חובה?

ובכן, לא צריך כנראה.  רציתי לדבר על דברים אחרים. רציתי לדבר ארוכות על למה הפסקתי בחודשים

האחרונים לקנות חלב.

ולמה הייתי ביום ראשון שעבר ברחוב גולומב 52, בגבול העמום בין התחנה המרכזית החדשה ושכונת שפירא,

בתל אביב. כן.

אבל מוצאי שבת של פברואר והעולם קר ומדמם. נכנסתי כדי לכתוב על פוליטיקה ולא הצלחתי. אז עשיתי את מה שאני יודעת יותר טוב- כתבתי שטויות. כדי לנחם, כדי להתנחם. כדי שמישהו אולי יצחק. בנתיים בגן לוינסקי עדיין ישנים האנשים שאינם אפילו פליטים. מבקשי מקלט קוראים להם, כי בקשתם להיות פליטים טרם נענתה.

אני אכתוב על זה. אבל לא היום. לא תארתי לי שזה יהיה כל כך קשה. 

 

 http://www.youtube.com/watch?v=1MDlMdu2gjw

אנטוני הגרטי שר לאונרד כהן.

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות

11.1

 היום לפני 13 שנים מת המוסיקאי, המשורר והזמר האיטלקי פבריציו דה אנדרה, אמן ענק ואנרכיסט לתפארת.

אהבה

פוליטיקה

http://www.youtube.com/watch?v=QyXHuoUMbCw&feature=related

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | כתיבת תגובה

תולדות הסלון-פרק ב' ואחרון

קיצור הפרק הקודם-שתי חתולות קשישות הפכו את הספות החדשות שלי לגרוטאות ב27 שניות. במשך שאר היום הן נחו מעמלן כמו שרק חתולים יודעים ואני מצאתי את עצמי בלימבו.

לימבו: מקום שהוא לא יום ולא לילה, לא לבלוע ולא להקיא. כלומר, הספות אינן ראויות עוד למאכל אדם, אבל גם לא נזרוק אותן כי הן חדשות לגמרי, וגם אין כל טעם בדבר יען כי כל ספה חדשה תזכה לאותה תוחלת חיים בלתי מספקת. עד כדי כך לא היה טעם בדבר, שהספות הנ"ל מצאו את עצמן בקונטיינר העושה דרכו לארץ, והתמקמו ללא אומר ודברים בביתי החדש, שמיד קיבל את המראה הנחשק של בית ממכר עתיקות דלוח במיוחד. כמה שנים חלפו בחברתן הקודרת עד שאזרתי עוז לתרום אותן לנזקקים שהבטיחו שאין להם חתולים וכי יחליפו את הריפוד.  בנתיים בסלון שהתרוקן מיקמתי בטוב טעם 2 מיטות סוכנות, אחת מהן על גלגלים ונזקקת בכל עת למעצור על מנת שלא ימצא עצמו היושב עף מן החלון לפתע רחמנא ליצלן.

ככה חיינו בשלוה יחסית עד שערב פסח אחד הודיעה לי חברה יקרה מפז שיש בדעתה להחליף את הריהוט ואם אני רוצה אוכל לקבל את הספות הישנות שלה. במאמר מוסגר הוסיפה שהן טובות כחדשות ממש, רק סובלות מבעיה קלה של ריח גוף, שהרי גם לה שתי כלבות שאינן ישנות על הרצפה בשום אופן. ברגע של חולשת דעת קשה הסכמתי. גייסתי את ניסים ובנו, נצר למשפחה ותיקה של בעלי עגלות שיעבירו את פריטי הריהוט המדוברים לביתי. ניסים ובנו הם באמת בעלי מקצוע לעילא. הם כבר ראו, שמעו והריחו הכל.  מפיהם לא שמעתי מילה  רעה. הם סרבו לשתות כוס מים בתום המאמץ המפרך ופלסו את דרכם החוצה כל עוד רוחם בם. גודל האסון הסתבר תוך זמן קצר. הספות האלה היו באמת מיוחדות, כי בעוד ספות רגילות יודעות מטבען לאצור בתוכן את הריחות כפי שהם מתקבלים מבחוץ, ומפעילות שיקול דעת מסויים בשחרורם לחלל העולם, הרי שהנ"ל היו צמד שלוחרסן ויצירתי ממש, ונדמה היה שהן מחברות סמפוניות שלמות של צחנה מכל בדל סירחון קלוש.

לפי התכנית התקשרתי מיד לא. א. אחזקות וניקיון בע"מ, חברה מצויינת המעניקה שרות ניקיון לספות ושטיחים בבית הלקוח. א. האב קבע לי  תור לעוד שבועייים , ונאות לקצר זאת לשבוע לאחר שהבטחתי לו שמדובר במצב חרום ממש, וכן טיפ בסך בלתי מוגבל. דא עקה, שברגע שהתייצב על סף ביתי מצא לנכון לספר לי כי הוא, נין ונכד למשפחת אורגי שטיחים ידועה מאיזמיר, קיבל עליו לאחרונה את נדריה של דת סודית, האוסרת באיסור חמור על מאמיניה לשהות בכפיפה אחת עם יותר מארבעה בואשים בו זמנית. אי לכך, הוסיף בצער, אין הוא יכול בשום אופן לבוא בד' אמותי, כל שכן מרחק נגיעה מן הספות הדורשות ניקוי. כמובן הוא לא יגבה ממני כסף אלא על ביקור יעוץ, ואת הטיפ ישאיר לשיקול דעתי.

בשבועות שלאחר מכן קבעתי פגישות עם מיטב חברות הניקיון בסדר אלפבתי. כאשר אחרון הנציגים של ת.ת. שיפוי וחיטוי בע"מ נס מחדר המדרגות בזעקות שבר, הבנתי שהצרה גדולה מן המצופה. התחלתי גם להתבאס קצת מזה שאף אחד לא בא לבקר יותר, שאימי איימה לנשל אותי מהירושה ושילדי הרבו לישון אצל חברים. למרות הנוכחות הבלתי מתפשרת של הספות, חשתי בדידות מה. היחידים שלא נתנו לעובדות לבלבל אותם היו כמובן החתולים, שהמשיכו להשחיז את ציפורניהם על הנאשמות משל היו שיח ורדים.

הישועה הפעם הגיעה בדמותה של בתי הגדולה, שמאסה בחיי הנדודים ובצורך להמציא תירוצים לכך שאי אפשר לבוא אלינו. בניגוד לאמה הורתה הדחיינית והחולמנית משהו, בכורתי זו היא בחורה כארז ממש. היא באה בדברים עם שני מודעים שלה, בנים למשפחת קברנים מהרי הקווקז, שנאותו תמורת סכום צנוע להפטר מהספות. לא שאלתי לאן בדעתם להובילן ועד היום אין לי שמץ של מושג. יתכן כי העלו אותן על מעבורת למאדים, לרווחת האנשים הירוקים הקטנים שהם כידוע חסרי חוש ריח. במקביל התקשרה בכורתי הנ"ל למספר טלפון שמצאה בחוברת הקטנה המגיעה עם דפי החשבון של כרטיס האשראי, והזמינה משם זוג ספות מבד דמוי סקאי מהודר, תמורת ח"י מאות שקלים בפריסת תשלומים נוחה. למותר לציין כי התשלומים החזיקו מעמד יותר מערמת הפלסטיק החשודה המודבקת ברוק נגרים, אשר נמסרה במעוננו זמן מה אחר כך. על פי תעודת המשלוח הבנתי שמדובר בספות שהזמנו. ערימת הגרוטאות תפסה מקום בבית כעין פסל סביבתי חשוד, אך יש לציין כי מלאה נאמנה את תפקידה המקורי-כמתקן להשחזת ציפרני החתול היא היתה דווקא בסדר. לשבת על האובייקטים הללו היה קצת קשה, שכן הבד דמוי סקאי מהודר היה כה חלקלק עד שכל היושב מצא עצמו חיש קל על הבלטות, בישבן דאוב ונפש הומיה. לא ניתן לסכם את הדיון על התקופה הזו בלי לומר לפחות מילה אחת לטובתן: מלבד ריח קל של בד מהודר (דמוי סקאי), הבית לא הסריח עוד וגם זה משהו. לפחות במטבח אפשר היה לשבת והחיים כמעט חזרו למסלולם.

התקופה שלאחר מכן מכונה בפסיכולוגיה שלב הקבלה וההשלמה. השלמתי עם העובדה שלעולם לא יהיו לי ספות, כמו שהשלמתי כבר קודם לכן עם העובדה המצערת שכנראה כבר לא אהיה בן-אדם. קבלתי את הדין בשלוות נפש. חיפושי הסתיימו וכמעט שהגעתי אל המנוחה והנחלה. רק מה- יום אחד עברתי לתומי ליד חנות רהיטים צנועה ושם ראיתי אותן. את הספות שלי. עשויות סביב סביב מעץ עבות כמו שני ספסלי רחוב שיצאו מדעתם, ועליהן מזרון פשוט מרופד ברוב חן. שלוות הנפש הבודהיסטית שלי התפוגגה ברגע, והבורגנית הזועמת הרימה את ראשה. מה יש, שאלה, לא מגיע לי סוף סוף לשים את הישבן על משהו נורמלי? כל החיים אשב במטבח?? לא ידעתי מה לענות. נכנסו לחנות, אני והבורגנית.

לא לדאוג, אמר לי החנווני הנחמד. יש אחריות לכל החיים. בקול חנוק אמרתי לו שיש לי חתולים. לא לדאוג. יש אחריות גם נגד חתולים. עץ אקזוטי גושני עמיד. לא לדאוג. אף שריטה לא יקבל. מקסימום פעם בכמה שנים תחליפי ריפוד. פתאום העתיד נראה בהיר.. מקסימום אחליף ריפוד פעם בכמה שנים. .. איזו הקלה..

מאז אנחנו ביחד. אני והספות. עץ גושני בלי עין הרע. לא קבל אף שריטה. כמעט, זאת אומרת, חוץ מקצת בצדדים איפה שהם ממש מטפסים עם הציפורניים. אין מה לעשות גברת. זה ציפורניים אחוריות. נגד זה אין אחריות. נכון, החיים לא משהו, אבל יחסית לאלטרנטיבה זה עוד בסדר. מקסימום, אם יכלו כל הקפיצים, עוד כמה שנים תחליפי ריפוד.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 8 תגובות