השבוע אני בחופש. כלומר- לא הולכת לעבודה. הדבר קרה אחרי שהתעצבנתי על משהו, כנראה קצת בלי פרופורציה. אז הציעו לי בנימוס לצאת לחופש. כנראה הבינו ששהותי במקום כרגע מסבה יותר נזק מתועלת. היה לי שבוע להתכונן, ואכן התכוננתי במשנה מרץ כהרגלי- היו לי המון תכניות, שהתנקזו לתוצאה הסופית המרגשת שאני אשאר בבית ונראה. מכרים ומודעים טובי לב שמחו בשמחת חופשתי ושאלו לאן אני נוסעת. על כך לא נותר לי אלא להשיב כי אם היה לי כוח לנסוע, סביר להניח שלא הייתי יוצאת.
על מנת שלא לחרוג מהחלטתי לא לנסוע לשום מקום נסעתי לרמת יששכר, שזה בדיוק, אבל בדיוק כמו רמת גן, רק בלי בתים, בלי כבישים, בלי ארקפה ובלי בעיות חנייה. בקיצור, מדובר בשדה. בעיקרון זה היה יכול להספיק לי, אלא שהפעם ההנהלה סיפקה גם שעשועים. כלומר הסיבה המכוננת שבגללה נסענו שעתיים על מנת להגיע אל המקום הזה שדומה לרמת גן, היא שהעמותה הישראלית לאסטרונומיה בחרה בו כמקום שממנו אפשר לצפות בנחת במטר הפרסאידים הפוקד את שמי ארצנו בלילות אלו של סוף אב.
למי שבמקרה מצמץ בשעת האייטם החדשותי בנושא, בין האולימפיידה לתקיפה חמורה באירן, הרי בקיצור: הפרסאידים, כפי שמשתמע משמם, הינם נציגים מיוחדים של נשיאנו הנכבד והאהוב מר ש. פרס, אשר יצאו לפני שנים רבות בשליחות סודית אל צידה השני של מערכת השמש. לא ידוע כרגע אם המשימה הוכתרה בהצלחה אם לאו, או שמא בכלל היא עדיין נמשכת עד עצם היום הזה. בכל אופן עקב סיבות טכניות עלומות ניתק הקשר הרדיופוני איתם לפני מספר שנים, אם כי לא יותר משלושת אלפים או ארבתלפים, ומאז הם מנסים מדי שנה כאשר כדור הארץ מתקרב ביותר למקום גלותם לשגר לעם מסרים באמצעות המטרת אבנים קטנות שכנראה מצויות להם בשפע. למרבה הצער האבנים בעברן באטמוספירה של כדור הארץ במהירות ניכרת, נשרפות כליל ומותירות אחריהן רק שובל זוהר בשמיים, הוא שמכונה בפי העם :כוכב נופל.
מסיבה זו נוהגים המוני ב. ישראל לצאת בלילות אלו לאתרים נידחים וחשוכים ככל האפשר, ששם אפשר לצפות בכוכבים הנופלים הנ"ל בלי הפרעה ובלי הסחת הדעת העלולים להיגרם במקומות מוארים והומים. לקראת רדת החשכה הם מתכנסים על ג'יפיהם וטפם ונערכים ללילה של צפיה בכוכבים. המחזה הוא מרהיב- משפחות משפחות הם מגיעים, חונים בשדה נטוש א' הנושא את השלט "חנייה", וצועדים ברגל על מיטלטליהם אל שדה נטוש ב' שאינו נושא את השלט חנייה. ובזאת נבדל הוא לחלוטין משדה. א'. כמו תמיד בארועים בהם משתתף ה. ב. ישראל. המשמעת מברזל היא והסדר מופתי. איש אינו חונה בשדה ב. כי כולם יודעים שאור פנסי המכוניות מפריע מאוד לצפיה בכוכבים. על כן חונים שםרק לרגע ומדליקים אורות חנייה מהבהבים, כדי להדגיש את מידת הזמניות של חנייתם זו, אשר נועדה רק לצרכי פריקה וטעינה של צרכי מכולת וריהוט שונים שבלעדיהם אי אפשר להעביר את הלילה. על מנת למנוע עומס בכניסה וביציאה, נמנעים המהדרין מלהגיע בשעה היעודה ומאחרים שעה שעתיים ואף ארבע, כך שבכל רגע נתון מואר השטח באור יקרות מפנסי מכוניותיהם של צדיקים, אשר אינם מתים לעולם אך מתחלפים תדיר. אחת לכל שעה עגולה מתייצב ליד דוכנו הקטן מתנדב נמרץ של החברה להגנת האסטרונומיה ומנעים את זמנם של הנוכחים בהרצאות קצרות המשלבות מדע, מיתולוגיה יוונית ואסטרולוגיה. המעוניינים יכולים אף לעמוד בתור על מנת להציץ דרך הטלסקופ אל טבעותיו של שבתאי או אל ירחיו של צדק. בין הרצאה להרצאה מעביר הקהל את זמנו כמיטב יכולתו בהזנת צאצאיו ובתיפוף עמום על דרבוקות וטלפונים ניידים, שנועד כנראה להבטיח מטר מטאורים בעיתו ובשפע.
והמטאורים באים. למען הדיוק המילה מטר אינה מוסרת במדוייק את אופי התופעה. התמונות הנפוצות באמצעי התקשורת השונים המציגות שמיים שכאילו התפוצצו בהם המון זיקוקי די נור בבת אחת, גם הם תרמו לא מעט ללפער הציפיות בין המצוי להזוי. התמונות הנ"ל צולמו בשנה מבורכת במיוחד, בחשיפה של 7 שעות רצופות ובכלל לא בכדור הארץ. מה שמתרחש בפועל הוא שהצופה הנלהב שוכב על סק"שו, פניו צפון מזרחה וגבו לקוצים. שמי הלילה מעליו, ומדי עשר דקות עד רבע שעה חולף בהם כוכב נופל אחד. במקרים מיוחדים יש שניים תיכף זה אחר זה ואז הקהל כבר אקסטטי לחלוטין. שאגת עידוד עולה, ואפילו נוגה הקטנה שצורחת כבר שעה שהיא רוצה הביתה, משתתקת מעוצם התבהלה.הבעייה המרכזית היא שבניגוד למצופה, אין הכוכבים הנופלים מגיעים מנקודה אחת בשמיים, אלא ממש מאיפה שבא להם באופן רנדומלי, ככה שאולי בקרב הקהל כולו נספרים כמה מאות, אבל האזרח הפשוט בסופו של דבר יכול לברך את עצמו אם הצליח לחזות במטאור מוצלח אחד בשעה. כמו כן מתעוררת בעייה ידועה מתורת המשחקים, שאחרי רבע שעה של צפייה ללא יבול העיניים נידבקות לגב ויחד עם זאת עולה בלי הרף הסיכוי להתרחשות כלשהי. בשלב זה חייב אחד האזרחים, בדרך כלל אני, להקריב את עצמו למען הכלל ולעצום את עיניו רק לשניה. מייד על פי חוקי האסטרופיזיקה נופל הכוכב הכי שווה של הערב.
בכל אופן לקראת אשמורת אחרונה בין שתיים לארבע, לאט לאט נופלים חלל הצרחנים, המתופפים ועברייני החנייה.האיש הטוב מעמותת האסטרונומיה מדבר בלי מגפון. צדק זורח, ואחריו ירח חרמשי של סוף אב. והאזרח, או אף האזרחית, שוכבים להם עדיין על אותו סק"ש, האבן התקועה להם בצלע 5 משמאל הפכה להרגל ואינה מציקה עוד. מעליהם שמים צלולים שמדי פעם עוד עובר בהם איזה מסר שקט מהיקום, ובתוך כל זה הם נרדמים, בכל זאת אסירי תודה.
