כמעט 10 קילו של אופטימיות קוסמית

הסוף של הסיפור הוא שלקחתי את ג'ינג'ישמן הביתה. מה היתה ההתחלה שלו אני יכולה רק לנחש: גור חתולים כתום מפוספס גדול במיוחד נולד בשיחים של איזו גינה שכוחת אל בכיוון הכללי של גוש דן ומיד חטף את כל מה שאפשר בתחום המחלות המידבקות האורבות לחתולים. הוא שרד, אבל העיניים שלו לא. כשאתה חתול קטן ועיוור, יש שתי דרכים שתוכל לאמץ אם בדעתך להישאר בחיים. אתה יכול להיות חשדן, קשוח ואכזרי במיוחד, או להיות כל כך מתוק שמישהו יהיה פשוט חייב לאמץ אותך. ג. בחר בדרך השניה. הוא החליט להיות מתוק וחיכה לראות (לא בהכרח באופן מילולי), מי יכול לארח פה איזה גור כתום ענק לכמה ימים, עדיף לשנה שנתיים עד שיחליט מה לעשות בחיים.

מזלו הטוב זימן לפניו אישה צדיקה, שאספה אותו אל ביתה שם הצטרף אל חבורה לא קטנה כלל של בני מינו, מוכי גורל פחות או יותר, מי קטוע רגל, מי שתום-אוזן ומי מקוטף זנב. שם השתלב גיבורנו במרחב לזמן מה עד שגדל מעט. כיוון שגדל, החליט שהגיע הזמן לצאת אל העולם. למרבה הצער כפי שכבר סופר, ראייתו לא היתה משובחת. אי לכך יצא החוצה בטעות מהחלון והתרסק אחר כבוד על המדרכה. זו היתה הפעם הראשונה שג'ינג'י ביקר במרפאה, ונשאר כמה שבועות, שלא לומר חודשים, עד שאגן ירכיו השבור העלה ארוכה. במהלך אשפוזו דבק בטקטיקה שהניבה תוצאות עד אז, והמשיך להיות הג'ינג'י השמן המתוק בתבל. כאשר החלים החזרנו אותו בלב כבד לביתו המאמץ. וקיווינו מאוד שלמד לקח, ולא ישוב עוד לצאת אל העולם דרך חלונות. תקוותנו לא היתה לשוא, כי השמן נשאר בבית  ולא ראינוהו כמעט שנתיים, עד אשר מצא לנכון לשוב אלינו כשהוא לוקה בנזלת חמורה שהתפתחה במהירות לדלקת ריאות. לאחר שבועיים של טיפול נמרץ התגבר הנער גם על המשבר הזה, אולם נשאר איתנו כמה חודשים מכיוון שיש מאיתנו לא אזר עוז להשיבו אל בית היתומים. הוא פרץ את גבולות האישפוז, והסתובב במרפאה כאילו היתה ביתו הראשון. בראיה אמנם לא הצטיין, אבל כל רחש של שקית או פתיחת מקרר מכיוון המטבח גרמו לו להופיע כאילו יש מאין. בשעות הפנאי, כלומר כאשר לא היה עסוק בטחינת מזון, אהב לשבת על ערמת המגזינים שבחדר הקבלה, ולהתבונן במתרחש בעיני רוחו הגדולה. בסופו של הפרק הזה נתפס על חם משחיז את ציפורניו על הכסאות החדשים. אי לכך התכנסה מועצת החכמים והחליטה שלאור העובדה שיש לו בית, יתכן שעדיף שישחיז ציפורניו בביתו. השמנמן נפרד בשנית, אך רק כהכנה למה שעתיד עוד לבוא.

זמן לא רב חלף, ושמנמני חזר אלינו מעולף מתמיד. הפעם נראה כאילו נשמתו התשיעית עומדת על הפרק. שוב נדבק הוא באיזו צרעת או ספחת, ושוב זה ירד לו לריאות. שוכב על הצד, מתנשם בכבדות, לא מרים את ראשו אף לא לרחש פתיחת שקית פסטרמה..חשבנו שהפעם הוא מאיים לפרוש סופית מעמק הבכא. אבל גם הפעם הטיפול הנמרץ ואהבת החיים של הפציינט נצחו את כוחות הרשע. בינתיים פיתח העבריין אלרגיה לאחת הזריקות שקיבל, ובעודו מחלים נפער חור גדול במכנסיו, או ליתר דיוק בגב מעילו. חודשיים כמעט נלחמנו בפצע בכל כוחותינו. היו רגעים רבים שבהם נראה כי הוא אינו מתכוון להיסגר לעולם. שלוש פרוצדורות כירורגיות נדרשו, ומחזור שלם של אנטיביוטיקה יקרה למדי על חשבון הבית. בסיבוב האחרון של התפרים סוף סוף נדמה היה שאפשר לנשום לרווחה, ושמני חזר להסתובב במרפאה עם מעיל מתוקן כמעט לגמרי. ליתר ביטחון הסרנו את התפרים אחד ביום.. שיהיה. וגם הלבשנו לו חולצת מלחים קטנה וחמודה על מנת שלא יתגרד לו.

ושוב, כמו חזיון תעתועים המסרב להתפוגג, החלה לרחף באוויר השאלה הגורלית: נו, אז מה נעשה עם השמן?

לחזור לבית היתומים אינו יכול. שם סביר שישוב וידבק באיזה וירוס, או חיידק, או ג'וק. שמנמני חברנו רך ועדין הוא, ולא לו נועדו חיי השיתוף של בית היתומים. להישאר במרפאה גם כן אינו יכול. כבר כמה פעמים יצא החוצה וכמעט שנתפס חוצה את הכביש. ברור שצעד זה עלול להביא לתוצאות פטאליות לא פחות מחיידק טורף. כמו כן  אם תתפוס אותו שוב מועצת החכמים בהשחזת ציפורניים על הכסאות.. מי יודע מה יקרה אז.

הסוף של הסיפור הוא שלקחתי את שמנמני הביתה. ביום שלישי שעבר ארז את חפציו, ולבוש בחולצת המלחים שלו עשה את דרכו לכפר סבא. אני חושבת שבינתיים די טוב לו פה. בבוקר הוא לומד תורה בין מדפי הסיפריה, אחר הצהריים תופס שמש על המרפסת, בין לבין מחליף נגחות קטנות עם הכלבים ובעיקר אוכל ומתלטף. ברגעים אלו ממש הוא סרוח לו על הספה בלי גופייה כאילו מעולם לא היה גור עיוור נטוש וחסר עתיד.

אני מקווה ששמנמני הגיע לתחנה הסופית. ושהוא יסכים להשאר פה כמה שיותר. מהמרפסת רואים מספיק עולם אפילו בשביל חתול עיוור, ואני חושבת שבכל בית צריך איזה חתול ברסלבי שכזה, שמזכיר לך, אם לרגע שכחת, שכנראה באמת אין בעולם יאוש כלל.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על כמעט 10 קילו של אופטימיות קוסמית

  1. אוי שאני שמחה שיש לך ג'ינג'י בבית…
    מדרה מיכל די כפרסבא – טובה כשרונית וגאוניה
    מתה על הסיפורים שלך[אבל זה לא חדש]

  2. גליה הגיב:

    מה אומרים על "אין ריליישנשיפ" עם חתול? תתחדשו? מזל טוב? לודעת…

    כל זמן שאני יכולה ללטף אותו אצלך ולחזור לגרציות שלי בבית, דיינו.

  3. atar zeira הגיב:

    our home is like a refugees camp for crippled cats… 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s