כמה ביסים חוטף וטרינר ביום? ובשבוע? חודש, שנה, במהלך חיים שלמים
של להיות וטרינר? ביסים, במובן נשיכות. מכלב. (חתולים זה דבר אחר לחלוטין
כרגיל).
התשובה שלי היא מספר ממשי חד ספרתי ראשוני הקטן משתיים.
וזו הפעם הראשונה שאני עושה שימוש במתמטיקה מאז שסיימתי את
האוניברסיטה. בסדר, חוץ מערך משולש כדי לחשב מינון תרופות. למי שטרם
עשה חשבון- מדובר במספר אחת.
נשיכה אחת מכלב ב23 שנים.
נהמו עלי, נבחו עלי, גרגרו עלי. חשפו לי שיניים, הורידו אזניים, סימרו שערות
בגב. אבל בהגיע רגע האמת, כשממש היה צריך לפתוח פה, ואחר כך לסגור
אותו, איכשהו זה לא קרה. חוץ מפעם אחת. מוצלחת ממש. זה היה בשבוע
הראשון אחרי שגמרתי סופית את הלימודים, ואחד הכלבים הראשונים בהם
טיפלתי. בנוסף, למרבה ההשפלה, הייתה זו כלבת בוקסר חביבה שהכרתי זמן
רב. קראו לה אלפא והיא השתייכה לגרפיקאי ננסי שהתהדר בשם הלא
סביר "רומיאו", בעל עסק לשלטי פרסומת בשכנות למרפאה בה התחלתי לעבוד.
אלפא ורומיאו, אני נשבעת שאני לא ממציאה פה כלום, חיו להם חיים אופייניים
לאיטלקים צפוניים. בתשע בבוקר באו לעבודה. בעשר היה עליהם לסור
בדחיפות לבר ספורט כדי לשתות אספרסו עם סודה לבל תתקוף אותם חלשות.
בשתיים עשרה בצהריים בדיוק יצאו להפסקת צהריים ממנה חזרו לא לפני שלוש.
זה היה בדיוק הזמן להרביץ קצת עבודה עד שש. אחרי שלוש שעות עבודה הם
כבר היו כה עייפים שמיד נאלצו שוב לסור לבר ספורט. אספרסו, סודה, כותרות
ב"לה רפובליקה" והופס עבר עוד יום. אלפא, כדרכם של כלבים שעובדים
כה קשה הייתה תמיד שמחה וטובת לב. לא יודעת אם זה היה האספרסו או הסודה,
מדור הספורט של הרפובליקה או סתם העובדה שהייתה בוקסרית,
אבל היא באמת הייתה אחד הכלבים החמודים, הקופצניים והמתלקקים שהכרתי.
סיפורנו הקצר והעצוב מתחיל, כמו כל הסיפורים עם מוסר השכל, יום אחד.
יום אחד כשנכנסתי למרפאה, לא ראיתי את אלפא מחוץ לחנות השלטים. יתכן,
חשבתי לעצמי, שהשניים חרגו ממנהגם והלכו לשתות קפה בארבע וחצי? מוזר.
כמה דקות לאחר מכן נכנס רומיאו כולו בהול ומתנשף, שאבוא מיד לראות את
אלפא, כי היא כבר כמה שעות יושבת מתחת לשולחן הכתיבה ומסרבת לצאת,
לאכול ולשתות כולל אספרסו ואפריטיף שהוא ניסה להציע לה.
אומר לכם את האמת- לא היה עומס רב במרפאה בשעות אחר הצהריים של אותם
ימים רחוקים. שמחתי על ההזדמנות ללכת לראות מקרה, וכמובן להראות את
עוצם ידי בתחום האבחון והטיפול.
כשנכנסתי לחנות אלפא לא קפצה עלי בנשיקות וליקוקים. היא ישבה מתחת
למכתבה של רומיאו ולא זזה. האור בחדר היה קלוש. היה זה יום חורף ובאותה
שעת דמדומים לא הבחנתי היטב בפרטים. הסתפקתי במידע התמציתי שהיה
בידי, וללא כל היסוס רכנתי אל מתחת לשולחן לצד הכלבה.
באותו רגע חטפתי את ההפתעה המכאיבה והמוזרה בחיי. ללא כל הקדמות או
אזהרות נהימות או גרגורים, אלפא נעצה שיניה בפני.אינסטינקטיבית התגלגלתי
אחורה, קמתי והתרחקתי מהשולחן. המוזר ביותר המשיך לקרות. הכלבה
המתוקה והאהובה זינקה אחרי, ומזל שהיה לי מעיל אחרת עור גבי היה נקרע
לגזרים.
לאחר מכן שבה למקומה שמתחת למכתבה, לקחה בפיה את הבובה ששמשה לה
תחליף גור, ויצאה לחפש לה מקום חדש. שכן באותו יום אלפא לא הייתה באמת
חולה. היא רק לקתה בהריון מדומה, בלגן הורמונאלי הגורם לכלבה להאמין
שהיא בהריון, ולפעמים להמליט איזו בובת סמרטוטים אליה היא מתייחסת
כאל גור שזה עתה נולד.
פרצה מהומת אלוהים. פני שתתו דם, מעילי גסס על הרצפה, והעיקר: גאוותי
הפצועה פרפרה באופן בלתי מחמיא בעליל ליד השלט "ג'ובאני ובנו הנעלה לגבר"
מאז חלפו, כאמור, עשרים ושלוש שנים. קניתי מעיל חדש. אפילו כמה וכמה.
הצלקת בפנים נרפאה ודמתה בהתחלה לגומת חן ועכשיו סתם נבלעת לה בתוך קמט.
אלפא נרפאה מההריון המדומה ושבנו להיות חברות כמו קודם עד יום מותה.
אני זוכרת את אלפא בכל יום ויום. ובכל פעם שאני מביטה בראי, אני עדיין רואה
את הצלקת. המחיר הסביר ששילמתי תמורת שיעור בצניעות ובהבנת הנקרא.
פשוט לא בנאדם 