שבע מאות המילים החסרות

מספר קוראים נאמנים, שניים ליתר דיוק, רובן קוראות בעצם, התבאסו מזה שמחקתי שבע מאות מילים של חפירה בפוסט הקודם.  הן דווקא אוהבות חפירות מהסוג הזה, התוודו. אז כיוון שאני מאוד אוהבת ומעריכה את קוראותי, החלטתי לנסות לשחזר את המילים שנמחקו. ערב יום כיפור ויש המון זמן, כי איכשהו כל הדברים נראים דחופים פחות כרגע.

אפתח בציטוט מטקסט רב ערך.

"כאשר הטאו נשכח

מופיע הטוב

כאשר הטוב נשכח

מופיע המוסר

כאשר המוסר נשכח

מופיע הטקס.

הטקס הוא קליפה

של האמת.

זה מתוך ספר הטאו, מאת לאו -צו. זה שמופיע כאשר אומרים "חכם סיני עתיק" תרגום חפשי שלי מתרגום אנגלי. תרגומים של ספר הטאו יש הרבה. (זה תחביב האיסוף היחיד שיש לי). מה שמופיע פה זה תרגום מהזיכרון המצטבר של כולם.

ואם זה מזכיר לכם סיפור מסויים על עץ הדעת טוב ורע, ועל הטקס שהתרחש זמן מה לאחר מכן, שבעקבות תוצאותיו הבלתי מספקות נולד הרוצח הראשון, הנרצח הראשון והשקר הראשון, אזי ההזכרות הזאת היא על אחריותכם בלבד.

אני אוהבת את המילים האלה של לאו צו. הן מזכירות לי שהטוב והרע הם תוצרים של התודעה, אותו אלמנט חמקמק שצץ ועלה כאשר נשכח הטאו. והטאו הוא רק שם למה שאין לו שם, למה שאי אפשר לדבר עליו.

הן מזכירות לי שהתודעה נחנה בחוש מולד לטוב ולרע. היה זרם כזה בפילוסופיה המערבית. קראתי בויקיפדיה שקראו לזה "סנטימנטליזם מוסרי" . זרם של פילוסופיה של המוסר שהתבסס על זה שהאדם יודע בחוש להבדיל בין טוב לרע, גם אם הם קשים להגדרה במילים. הגדרה לא רעה לשאלה "מהו הרע" היא- "משהו שאצטרך לשקר לגביו". למשל אם אלוה מסויים ברגע מסויים אחרי שבדיוק גמרת לרצוח את אחיך מסיבה כלשהי, שואל אותך "איה הבל אחיך?" הרי שגם אם אין לך ניסיון קודם בתחום, משהו בתוכך ממליץ לך לא לגלות מיד את מיקומו מתחת לאיזה גל אבנים, אלא למשוך קצת זמן עם "השומר אחי אנוכי" ולראות לאן הדברים מתגלגלים.

אחדים מאיתנו, בעיקר אלה שראו חדשות בכמה אלפי השנים האחרונות, שואלים את עצמם כרגע ובצדק, מדוע אם האדם ניחן בכזאת יכולת מופלאה להבדיל בין טוב לרע, הוא נוטה להתנהג על פי הרוב באופן כה קטסטרופלי? אין לי תשובה מדוייקת לזה. אבל יש לי תחושה שהדבר קשור איכשהו ליכולת האנושית לשקר ולהמציא תרוצים. למעשה אם הייתי צריכה להגדיר במשפט אחד ,מהו ההבדל המהותי האמיתי בין האדם ללא אדם, הייתי אומרת "האדם הוא חיה המשתמשת בתירוצים". התרוצים ההיסטוריים המשובחים ביותר הם אלו המגלגלים את האשמה לפתחו של אחר: חווה פיתתה אותי, אלוהים אמר לי (ה-תרוץ בה' הידיעה), לא ידעתי, מילאתי פקודה..

והנה פתאום, אלפי שנים אחורה, טקסט זך וצלול, בלי מילה אחת על כוח עליון ועל מה שהוא ציווה או לא, בלי תרי"ג או כל מספר אחר של מצוות.

סור מרע, עשה טוב.

אל תסתכל הצידה. מי האיש? אתה. אתה לא צריך ספר הוראות. (הבטחתי להוציא דברים מהקשרם. הבטחתי להשתמש בלשון זכר גם כשאכלול נקבות. הבטחתי לא לדבר על זה באופן פרטני כשזה קורה. הבטחתי לסתור את עצמי. קבלו את כל ההבטחות בבת אחת.)

צריך כמה טיפים בכל זאת? לא נתקמצן. בבקשה. אהב את הימים. (גם את משמרת ערב כיפור מהגהינום )

ראה טוב. תמיד אפשר לראות טוב. או כמעט. לא הבטחנו שהדברים לא יצאו משליטה. עשה כמיטב יכולתך.

נצור לשונך מרע. מלשון הרע מתחיל הרע שאינו מסתיים בהכרח במילים. שלוט על דבריך. זה עוזר .

והטל"נ מוסיפה פה: נצור לשונך מרע גם במובן מה שנכנס פנימה. נדבר על זה פעם אחרת.

הימנע מדברי מרמה. אם אתה מתכוון לעשות משהו שלגביו תצטרך לשקר- יתכן שכדאי לשקול שוב.

בקש שלום. אם בקשתך לא התקבלה, מותר לך לנקוט באמצעים נמרצים יותר. לפעמים בשביל  שלום לא מספיק לבקש. יש לרדוף. לרדוף זה לרוץ, להזיע, להתעייף. לא לוותר גם כשנראה שאין סיכוי.

ולמה רק שלום? אולי כי השלום הוא בניין הטוב המבוסס על כל אבני הטוב הקטנות יותר. שם כולל לסובלנות, לקבלה, לסליחה, לצדק. כי לא יכון שלום בלי צדק. תודה למוקי, לא שמה את כל השיר הזה בשביל משפט מעולה אחד.

טוב, נו.

זה מספיק. מי שיכול לומר על עצמו "אני האיש", נמצא לדידי בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. יותר מכל קדוש אמיתי או מדומה, יותר מכל קורא מחשבות והופך מים ליין. יותר מכל מי שמסוגל לשבת במדיטציה על מיטת מסמרים ארבעים יום וארבעים לילה בלי לזוז ובלי לאכול. שום פרקטיקה דתית לא תביא את האנושות מילימטר אחד קדימה יותר ממה שיביאו אותה מידת החסד והחמלה בצד העשה, והימנעות מלשון הרע בצד האל תעשה. רק מה? מי שיכול לומר זאת על עצמו, בדרך כלל שותק.

אה, כן. ודברים בשם אומרם. תהילים פרק ל"ד פסוקים י"ג-ט"ו

SAMSUNG

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

מי האיש?

לפני כמה שבועות, ויש האומרים כבר חודשים, (אבל אני פשוט חדלתי לעקוב אחרי מירוצנו בזמן), חגגנו בר מצווה לאחייני אמיר, אולי יש בכם כאלו שזוכרים אותו כתלמיד כיתה ו' לשעבר שתרם לנו פוסט אורח נפלא.

בר מצווה הוא טקס חניכה והתבגרות שמתקיים בדת היהודית אליה משתייכים בני משפחתי. הטקס מתחלק לרוב לשני חלקים. החלק ראשון מתקיים באישון בוקר בבית הכנסת וחלק שני שמתקיים אחר כך, בדרך כלל במוסד הסעדה כלשהו, מאוחר יותר באותו יום או ביום אחר לגמרי. אני די בטוחה שחלק ניכר מכם נכח בארועים כאלה לרוב ועל כן אין צורך לפרט. במקרה הספציפי שלנו הטקס התקיים בבית כנסת רפורמי ועל כן בניגוד למקובל בדרך כלל ישבנו כל המשפחה ביחד והותר לנו לשיר טקסטים שונים, חלקם עתיקים וחלקם כאלה שנכתבו בימינו אנו ממש.  נהניתי נורא, עד כמה שאפשר לה למי שהיא בקושי בן אדם.

לאחייני אמיר אין סבים. יש לו שתי סבתות נהדרות שלקחו חלק פעיל וחשוב בטקס (כמו בחיים). לזכרם של שני הסבים שאינם עוד עימנו, עלה לדוכן אחיו של סבא שמואל  ושר את השיר הבא:

מי האיש החפץ חיים

אוהב ימים לראות טוב

נצור לשונך מרע

ושפתיך מדבר מרמה

סור מרע עשה טוב

בקש שלום ורדפהו

 הביצוע המקורי מהטקס לא ישודר בשום אמצעי, אלקטרוני או אחר. קולות נשברו,  דמעות זלגו, מילים נאלמו וכל אלו יחדיו הפכו את הרגע למשפחתי ואינטימי לגמרי. חוץ מזה הטקס בבית הכנסת לא הוקלט וטוב שכך.

 מאז אין לי שקט מהמילים האלה. הן מהדהדות בראשי כבר שבועות. מפרשות את עצמן באלף צורות, מציעות אלף קריאות. מפלסות את דרכן אט אט אל הפוסט המסורתי של ראש השנה.

הערת אזהרה:

בפוסט הזה ארבה לעשות דברים שבדרך כלל אסור. בראש ובראשונה אוציא דברים מהקשרם בצורה בוטה, אענה על שאלות רטוריות, אערב רבדים שונים של השפה ואתן למילים משמעויות שכותביהן אולי לא ניתכוונו לתת להן אך נוספו להן במרוצת השנים, המאות, האלפים.

בנוסף אכביר מילים, אסתבך נורא  ויש לי תחושה שאסתור את עצמי לעיתים קרובות. אתעלם ממקורות חשובים, אצטט לעיתים ממקורות חשובים פחות, אכפיל תפוחים באגסים ובקיצור נראה לי שאוציא ציון ממש נמוך גם בחיבור וגם בחשבון. זאת ועוד: אשתמש בלשון זכר גם כאשר כוונתי לזכרים ונקבות כאחד. סליחה. ניסיתי כל מיני תרגילים לעקוף את זה וכולם מרגישים כמו לאכול חול. לא טעים לי. כמו כן אשתמש בלשון אדם גם כאשר ידובר בחתול, כלב, חמוס או בריה אחרת לפי העניין. לא ירשמו אזהרות ספציפיות בקשר לחטאים הנ"ל בעת הופעתם.

אין דבר.

תחילתו של הטקסט מעלה במוחי חזיון: המון אנשים עומדים ושומעים פתאום את השאלה

"מי האיש החפץ חיים"?

כולם או לפחות הרוב, צועדים צעד אחד קדימה. הרי רובינו חפצי חיים בדרך כלל.

ואז זה נמשך: "אוהב ימים"

פתאום נופל הס בקהל.

"אוהב ימים"? ממש לאהוב את הימים? את כולם? כולל את יום ראשון בבוקר בפקקים? את יום שני בערב כשבסוף המשמרת יש רק עוד מקרה אחרון שלוקח 3 שעות? את יום שלישי בצהריים במיון הפנימי בבית חולים?  את יום רביעי בבוקר בפנימית ד ? את מוצאי שבת העגמומי?  כי לחפוץ חיים זה סבבה, אבל לאהוב את הימים עצמם? איפפפפפפ..

 http://

בזמן שהאזנתם, קרה לי דבר מוזר. כתבתי עוד איזה 700 מילים ומחקתי אותן בהינף מקש. ככה זה כשמנסים להגדיר את הבלתי ניתן להגדרה, ולדבר על מה שלא ניתן לדבר עליו

קורט וונגוט קרא לזה בספרו בית מטבחיים 5 :

"ככה זה"

באותן 700 מילים עשיתי 360 מעלות סביב לטקסט וחזרתי אל נקודת המוצא. כלומר אל המילים עצמן. הפשוטות, הברורות, המובנות מאליהן.

אבל, כמובן, כפי שקורה במסעות מעגליים מהסוג הזה, האדם שחזר אל נקודת המוצא, אינו זהה לאדם שיצא ממנה. קל וחומר אם הוא פשוט לא בנאדם.

במקום גבב המילים שכתבתי ומחקתי, וכאיחול לכולנו לשנה החדשה, סועד מאסי, בת לשבט מדבר אלג'יראי, ואחת המוזיקאיות האהובות עלי, מבקשת שלום

http://

שלום בין בניו של אברהם

שלום בין בניו של אדם

שלום בין בניו של העולם

שנה טובה

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

הטבעונית הלא נכונה 2

בפרק זה- הטל"נ מתגייסת ומגלה שצמחונות זה לחלשים

טוב, זה לא חדשות שהשרות הצבאי שלי לא היה זה שבזכותו מדינת היהודים עומדת עדיין על תילה. עשיתי כמיטב יכולתי. יתכן שישנם כמה ילדים שאז קראו להם "טעוני טיפוח" מבתי ספר שונים באיזור הדרום, שזוכרים עדיין במעומעם מורה חיילת עם חולצת ערבה וסנדלים, שמרימה קקי של שועל בערוצו החרב של נחל הבשור ובעיצומן של 40 מעלות צלזיוס ומסבירה להם למה עצם זה בכלל לא מגעיל.

אבל לא על כך רציתי להרחיב את הדיבור, אלא על החלק הקרבי יותר של שרותי, כלומר טירונות בנות במחנה צריפין הזכור לטוב. טירונות זו נמשכה אז שלושה שבועות ובה למדנו לישון באותו חדר עם עוד שמונים בנות, לעשות מה שאומרים לנו גם אם זה חסר טעם, מגוחך או סתם מרגיז, ועוד מיני כישורים שהופכים את החיים לנעימים ועליזים יותר. גופי הפסיכוסומטי חישב בדיוק נמרץ את מספר הימים שעליהם אפשר לקבל גימלים מהח"רפ ועדיין שהטירונות תיחשב לך בלי צורך בהשלמות, והאמינו לי שהייתי חולה בדיוק כמספר הימים הזה, אף לא שעה אחת פחות או יותר.

בניגוד לחלק גדול מאחיותי לצרה, לפחות לא הייתי צריכה לדאוג מה יהיה איתי אחר כך.  השתייכתי לקבוצה של עלמות חן שעשו קד"צ שהכשיר אותן להיות מדריכות ידיעת הארץ בבתי ספר שדה, ושיבוצן היה מובטח מראש. להוציא מקרים קיצוניים של קריזות צבאיות אשר התרחשו לא יותר מאשר כל יום, לא ציפו לנו הפתעות. כלומר דאגנו קצת שמא איזה טר"ש כוח אדם יחליט שבא לו לשבץ אחת מאיתנו כנהגת בוס, דבר שאכן קרה בפועל אם כי לא לי, וגם זה הסתדר בסוף בהתערבות המ"כית שלנו, מפקד המחנה, נשיא ארצות הברית וכוח יוניפיל.

למה אני מספרת לכם את כל זה, סיפור מרגש ומרתק ללא ספק, אשר על פניו נראה כי אין לא שום קשר לענייננו? מפני שבטירונות, כזכור לכם מהפרק הקודם, היה כדאי מאוד להיות צמחוני. קיבלתי פטור מחדר האוכל הנורא, ואף אפטר מיוחד קיבלתי על מנת שאוכל ללכת להצטייד במזון בעיר הגדולה. מלבד זאת הגדיל צבאנו לעשות, והוסיף למשכורתי הדלה דמי צמחונות.

את האפטר הזה לא אשכח לעולם, כי בו, כמדומני, שמעתי בפעם הראשונה את המילה "טבעוני" וגם זכיתי לפגוש יצור כזה בשטח מחייתו הטבעי, כלומר בטירונות שלי. רצה הגורל וגם לה קראו מיכל, אם כי באותם ימים זה היה מוזר יותר אילו קראו לה בשם אחר. יחדיו יצאנו תל-אביבה על מנת ללקט לנו מזון.

אתאר לכם כיצד נראית הטבעונית בשטח מחייתה הטבעי: היא גבוהה מאוד, יפייפיה, מקורזלת תלתלים בלונדיניים, נושאת בחן את מדיה המכוערים, והמעולה מכל- היא משובצת לשרות בבית ספר שדה סנטה קטרינה, אשר בהר הגבוה בסיני, אז עדיין תחת שלטון ישראלי.

בקיצור ובצמצום- נאלצתי  להעריץ אותה הערצת נפש, וכמו שקורה לנו לעיתים לא נדירות בחברת אנשים שאנו מעריצים מסיבות אוויליות, מיד הבנתי שאני נמוכה מדי, טפשה מדי, לא מספיק מתולתלת וגם חסרת כל שאפתנות על כי אבלה את שרותי במרכז ללימודי שדה בבאר שבע, מקום חיובי אך נטול כל הילה רומנטית כזו שדבקה בבית הספר של סיני.

באוטובוס לתל אביב מיכל סיפרה לי על הטבעונות. רשימת הדברים שהיא לא אכלה לא נסתיימה עד שהגענו לתחנה המרכזית בתל אביב. היא גם לא השתמשה בסבון, דיאודורנט,משחת שיניים, נעלי עור ועוד כמה דברים שבחיי אני לא זוכרת. הערצתי גברה מרגע לרגע, אם כי ציינתי בפני עצמי לעיון עתידי את השאלה אם הייתי מוכנה להסתובב בעולם עם ריח קל של זיעה, שאלה שהמיכל האחרת כבר השיבה עליה בחיוב.

גם בתחנה המרכזית, כמו בשבילי ההר הגבוה בסיני, מיכל הלא-אני לקחה פיקוד. יש פה דוכן מיצים מה זה מעולה, סחה לי, אנחנו חייבות ללכת לשתות מיץ. טוב אם חייבים אז חייבים. אבל אני בסך הכל המיכל שגדלה בבאר שבע בשנות השבעים, ודוכן מיץ טרם היה לנו. נגררתי אחריה ואחרי נגרר הדימוי העצמי שלי, במצב מעורר רחמים.

דוכן המיץ של מיכל היה פתח בקיר בין דוכן הפלפל לדוכן הקלטות המזויפות של זוהר ארגוב. מדוכדכת עד עפר לא טרחתי בכלל להזמין. מיכל השניה ירתה מיד אל המיצמן: "בשבילי שייק מלון עם קרח ובשבילה.." אז נפלה שתיקה שארכה 3 שניות או נצח, לפי סוג המיכל שהייתם, "בשבילה אתה יכול להכין בננה עם תמר על בסיס חלב."

יותר מזה אינני זוכרת מאותו ערב. כנראה קנינו קצת ירקות ופירות בשוק הסמוך לתחנה ושבנו לבסיסנו בשלום. למחרת בבוקר קמתי כולי עוז ועזוז. זאת ידעתי: אם טבעונית אהיה, לא יחלפו שבועות רבים ואגבה בעשרים סנטימטר, שערי יבלינד ויתלתל, אכיר את כל החורים בקירות תל אביב מהם שופעים מעיינות מיץ בלי חלב, ובית הספר הצנוע בבאר שבע בו עמדתי לשרת יעמוד פתאום על הר רם ונישא ובנות כל הארץ, מיכליות ואחרות, יחלמו לשרת אך בו.

כך נהייתי טבעונית. ידעתי היטב למה, כמפורט בפסקה הקודמת, אך לא היה לי מושג איך. זכרתי מספר איסורים של יהרג ובל יעבור מהשיחה הגורלית באוטובוס. עברתי לקפה שחור כדי לא לשתות חלב. ויתרתי על גבינה ביצה ודבש. אכלתי לחם צבאי עם עגבניה ומלפפון חמוץ ובטרם הספקתי לומר גרי יורפובסקי הסתיימה הטירונות בטקס דל-רושם, והחלו חיי הצבא הטבעוניים שלי.

אני בטוחה שהמתח כרגע קשה מנשוא, אבל בחיי שזה המון מילים לפעם אחת. המשך יבוא. מקווה שבקרוב.

פורסם בקטגוריה צרכנות נבוכה | 4 תגובות

הטבעונית הלא נכונה- טייק1

לפני זמן לא רב, וליתר דיוק במוצאי ל"ג בעומר, הערתי עלי את חמתם של אחדים מחברי הטבעונים, על כי נואלתי לחשוב שהשלכת חתול חי לאש על ידי חבורת בני נוער פסיכופטים גרועה מצליית פרה על המנגל. הדיון הגיע בשלב מסויים למבוי סתום ודעך יחד עם להבות החג וגופות מפוחמות של חתולים שנמצאו פה ושם בארץ ישראל לאחריו. בשבועות שחלפו מאז ולקראת חג השבועות הממשמש ובא, החלטתי כי הגיע הזמן להעלות על הכתב את מחשבותי על צמחונות טבעונות ובאופן כללי יותר מזון ויחסינו המורכבים עמו. יש לי הרבה מחשבות בנושאים האלה, ומעט מאוד מושג איך לסדר אותן כך שיצרו איזה רצף הגיוני. על כן בהבלחה נדירה של גאונות אתחיל בהתחלה.

התחלה- נעורים חסרי שניצל.

לפני שנים ממש ממש רבות כשהייתי בת 12 לערך, ראיתי יום אחד את הדוד סאלם, קצב על פי משלח ידו ודוד של חבר על פי מצבו המשפחתי, יוצא לרגע מאטליזו ובידו רגל של פרה. אל הרגל לא היתה מחוברת פרה כלשהי, ומן המקום בו נקטע לתמיד הקשר בין הרגל לבעליה החוקיים ניגר זרזיף של דם כמעט שחור. המחזה היה גועלי. ברגע אחד הוצפו אל התודעה דברים שהיו עד אז בגדר עובדות מודחקות. התבהר באורח בלתי הפיך הקשר בין פרה ל"בשר בקר" או סתם "בשר" כפי שקראו לזה בקיצור. על דרך ההקבלה התבהר גם הקשר בין תרנגולת ל"עוף"  ובין חזיר ל"בשר לבן" (בלוג זה הוא בלתי כשר למהדרין מן המהדרין). למען הסר ספק- הקשר הוא מוות אלים.

באותה עת לא ידעתי שמוות אלים נפוץ בטבע הרבה יותר מאשר שיבה טובה.

אחוזת הלם וקבס כפי שילדה בת 12 יודעת להיות, הודעתי לאימי הורתי בארוחת הצהריים כי אין בדעתי לאכול את השניצל. לא עתה ולא לעתיד לבוא. אימי הורתי, אחרי שמששה את מצחי לבדוק שמא יש לי חום חלילה, ולאחר שהבטיחה לעצמה כי בריאותי איתנה, הודיעה לי מצידה כי את החלטתי יש לדחות למחר, יען כי אין בדעתה לזרוק את השניצל האמור לפח ו\או לבשל לי מנה חלופית בהתראה כה קצרה.

בהיגיון בלתי מנוצח של ילדים דחיתי את החלטתי למחר. בהתחשב בעובדה שהתרנגולת היתה כבר מתה, לא נגרם נזק נוסף.

למחרת בכל זאת התחלתי להיות צמחונית למען תרנגולות העתיד. הפרק ההוא נמשך שתיים עשרה שנים ללא חריגה ולו הקטנה ביותר. היום אני יכולה להביט אחורה בהערכה אל הילדה שקיבלה החלטה שליוותה אותה שנים כה רבות. זאת בהתחשב גם בכך שחיי הצמחונים בבאר שבע בתחילת שנות השבעים לא היו כה מלהיבים, וצמחוניות ממש לא נהנו יותר.

בתזונה לאף אחד לא היה מושג. תחליף הבשר היחיד היו פתיתי סויה חיוורים אשר נמכרו על פי המשקל בחנות הקפה והתבלינים במרכז העיר. את הפתיתים האמורים השרו במים וכאשר התרככו הכינו מהם מכה, סליחה, מנה, שאינה כתובה בתורה, תפלה ככל אשר תדמו ותשוו. את התרבוכת הנ"ל נאלצתי לאכול כמה פעמים בשבוע, ובחיי שהיא לא נעשתה טעימה יותר עם הזמן.

חוץ מזה היה העיניין עם השואה וכל זה.. והבריאות, מה יהיה. תראי איזה חיוורת את. מה? את לא חיוורת? אין דבר. מחר בטוח תהיי. שנים של בדיקות דם מפוארות, המוגלובין מדוגם וברזל זווית לא הזיזו את הורי הטובים מדעתם האיתנה כי מחר בבוקר אקום חולה וחיוורת.

אז זהו שהכל נשאר ממש בסדר. לקראת הגיוס גם הפסיקו קצת לחפור לי בצלחת, יצאה איזו גירסת בתא של שניצל סויה והעתיד נראה מזהיר. בצבא הסתבר שלהיות צמחוני זה ממש מצויין, ומי שהצהיר שהוא לא אוכל בשר קיבל יותר משכורת וגם אפטרים מיוחדים לקניית מזון.

טוב. זה נראה לי יופי של מומנטום לסגור את פרק א'. המשך בקרוב.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

הספד קצר ללוחם אנטיפשיסטי

לוחם אנטי נציסתילפני כשלוש שנים נפטר אבא שלי, איש צדיק ותמים. אבא שלי היה ניצול שואה, אבל למרבה מזלו ומזלנו לא מאלה שנזקקו ללשכת הסעד והביטוח הלאומי. הוא הגיע לארץ כאיש צעיר, שריד יחיד מכל משפחתו. אביו, אמו , שתי אחיותיו הנשואות ,בני זוגן וילדיהן עלו בעשן אל שמי אירופה. צעיר וגלמוד הגיעה ארצה בשנת 1949. שבע ימים ומעשים נפטר בערב פורים לפני 3 שנים.

בילדותי הוא דיבר מעט מאוד, שלא לומר בכלל לא, על מה שהיה. בבית לא הייתה שואה. אור ואוויר של המדבר נכנסו ויצאו בו, יחד עם בני אדם מכל דת לאום. מעט מעט למדנו על שעבר עליו, עד שנסענו יחד לארץ הולדתו במסע אל כל התחנות בהן עבר במלחמה.

אבא שלי, בניגוד לשאר בני משפחתו, לא היה במחנה ריכוז. כצעיר בריא וחזק הוא נשלח למחנה עבודה. ממחנה זה נמלט אל מסע מטורף מסוכן ולפעמים מצחיק, שהביא אותו אל שנת סוף שנת 1945 מתנדנד, אבל על הרגליים.

בתמונות מהתקופה ההיא הוא עומד עם סיגריה בזווית הפה ומעיל גשם מפורסם מאוד תחת השמיים האפורים של פראג, המפרי בוגארט מהחיים. שכחתי לציין שהוא היה גם חתיך.

לכבוד יום השואה הזה, לכבוד השלמת הספר הקטן שמשפחתי הוציאה לזכרו, וכנגד גל השנאה והחושך המוכר שכמדומה מאיים שוב לשטוף את העולם או שמעולם לא סר ממנו, אני מביאה דברים שנשא בכנס לכבוד חמישים שנות מרד הפרטיזנים בסלובקיה. בכנס זה נשא דברים כנציג רשמי של הפרטיזנים היהודים שעלו לישראל.

הנאום הקצר נכתב בעברית ותורגם על ידו לסלובקית. אני מביאה אותו כלשונו, עם שגיאות הכתיב והתחביר החינניות שחייכו בשובבות מן העברית המצוינת שלו.

"לכבוד לי וגם חובה נעימה לי לברך אתכם, ההתאחדות הסלובקית של הלוחמים האנטי פשיסטים בהזדמנות חגיגית זו.

דרככם אני מברך גם את אלפי החיילים והפרטיזנים שלפני חמישים שנה נלחמו עם נשק ביד נגד הצבא הנציסתי ועוזריהם המקומיים. זו גם ההזדמנות הנאותה להיזכר באלפי האזרחים שלא היססו לעזור למתקוממים, תוך כדי הסתכנות עד כדי אבדן חייהם. מעידים על כך עשרות כפרים שהושמדו ואין ספור קברי אחים של אזרחים של מדינות רחוקות שהתנדבו והצטרפו למרד הסלובקי.

ההתאחדות שלכם עברה והייתה נתונה ללחצים רבים מצד גורמים פוליטיים שונים אשר ניסו ליחס לעצמם את תוצאות המאבק שלכם. גורמים אשר עד עצם הימים הנוכחיים אבדו את חשיבותם.

אנו רואים עדיין שקיימים כוחות של לאומנות קיצונית המפיצים חוסר סובלנות, אנטישמיות ושנאת זרים. הזמן זורם ללא הפסקה ואנו מחויבים להקנות לשכבות (…) ובעיקר לצעירים את תורת הסובלנות ולפתח את המודעות האנושית.

חלק מהלוחמים שלכם אינם כבר איתנו והגיל הממוצע של החברים הוא 76 שנה. לכן יש לעשות הכל כדי שהאידאולוגיה המקורית של ההתנגדות תועבר לדורות הבאים.

הרשו לי לברך את הקהל לרגל 50 שנות קיומה של ההתאחדות וגם את אורחינו מחו"ל ולהעניק לכולם מדליות זיכרון"

עכשיו הגיל הממוצע של משתתפי אותה עצרת הוא 90 ואבא שלי איננו עוד איתנו. קראתי שאלף ניצולים נפטרים מדי חודש, רבים מהם מתוך חיים של עוני ובדידות. חלמתי שאלף פשיסטים חדשים נולדים מדי יום ושהמפלצות הישנות קמות לתחיה במרתפים. אבא, עכשיו כשאתה אינך, מי יעמוד בינינו לבין הצבא הנציסטי? מי ידבר בשמנו בעצרת של הלוחמים האנטי פשיסטים?

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

יו טו

טו בשבט זה  חג ממש מוצלח. חוצה גילים והשקפות, צנוע וגם עניו, לא מבקש מאיתנו לשחוט שה או גדי, לא לתקוע ראש של דג ולא להחנק מבצק מטוגן. בסך הכל הוא רוצה שניזכר ונכיר טובה לעולם הצומח, שאלמלא הפוטוסינטזה שהוא עושה למעננו, לא היה פה כלום, אבל ממש.

לבשל לטובישבט זה נחמד ונוח. אני עושה הכל רגיל וזה יוצא בדיוק. סלק עם אגוזים וחמוציות, קינואה עם משמש ופיסטוק, מרק דלעת עם קרם קוקוס וערמונים, ולאף אחד זה לא נראה מוזר. בקיצור סבבה לי.

בשנה שעברה הבטחתי, לכבוד ראש השנה לאילנות, לא להשתמש יותר בסבון נוזלי בבקבוקים אלא בסבון מוצק בלבד. במשך השנה עמדתי בפיתויים כמותם לא התפתתה אפילו חוה בגן עדן. כצוק סלע איתן עמדתי לנוכח ריגושי רימונים בחלב שקדים, שמן זרעי קרמבולה בחמאת קקאו אורגנית, וממרח קוקוס בחלב אימו ובנעלי אביו. בנחישות עברתי בשדרות המעטירות  שבין מחלקת הקפה לאגף הירקות, המגישות את כל טוב הארץ בתמיסת פרופילן גליקול ומתילסודיום דיאזולון, בין השאר. ויתרתי על האפשרות שעורי יהיה רך כרקפת ולבנבן כקצפת. לא בגלל הלאוראיל סולפאט, כי מזה באמת לא כל כך אכפת לי. אני לא חושבת שזה יותר גרוע מלהצטלם כמה פעמים ביום עם חתולים בחדר הרנטגן, והרי חייב הבנאדם בסופו של דבר למות ממשהו. אבל באמת יש לי איזה עסק עם הבקבוקי פלסטיק האלה.

החזקתי מעמד כל השנה. לפעמים אני מתגעגעת. הבעיה עם סבון נוזלי שהוא נעים. אבל החזקתי מעמד. בחשבון קמצני של 2 בקבוקים בחודש חסכתי לעולם 24 מיכלי פלסטיק קשי-מיחזור. אם תכפילו את זה בהמון יצא לכם המון פלסטיק. בנוסף הרווחתי את התובנה המתמטית שמשהו כפול המון זה המון.

בקיצור חג שמח. ותנטעו עץ, אם אתם יכולים. ושהשונאים שלנו יגידו "תטעו עץ".

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

עוד מעט תוצאות הסקרים

בימים האחרונים שלפני הבחירות יצאה מפלגת השלטון שלנו בקמפיין חדש שנועד למשוך את תשומת לבבותינו המשתאים להשגיו של ראש הממשלה. בשלטי ענק  נראה דיוקנו של הגבר הלבן הגדול מחייך חיוך אניגמטי מעט, ולידו מבחר משפטים מסומנים ב"וי". הייתה לו רשימת מטלות, והנה, תראו מה שהוא הצליח לבצע. השתאיתי לנוכח העובדה שמיודענו ייצר מעל לשלוש מאות אלף מקומות עבודה חדשים. לא צוין כמובן כמה מן העובדים החדשים האלו אינם מצליחים להתפרנס למרות שהם עובדים.

נפעמתי לנוכח ההישג שבהורדה הדרמטית של מחירי הסלולר.  לטעמי הם יכלו דווקא לעלות קצת, אבל יתכן  שהסלולר הוא מוצר יותר בסיסי מלחם, מבריאות, מדיור ולמעשה מכל דבר אחר שמחיריו לא ירדו באופן דרמטי או בכל אופן שהוא.

אבל כל זה מתגמד לנוכח ההישג החשוב ביותר של ראש ממשלתנו, כלומר עצירת גל המסתננים מסיני.

לא טוב לי השלט הזה בחוצות. הוא עושה לי צמרמורת כאילו משהו מגעיל הולך אחרי בחושך.

בשביל ראש הממשלה שלי, הבהיר, הנקי, המסורק, לא מדובר בבני אדם. רק בדברים שחורים קטנים שבאים בגל. הדברים האלה שצריך לעצור עם רשת או שובר גלים או חומה.

ומה עם אלו שהוא לא הצליח לעצור? מה עם אלו שכבר נכנסו? מר מסורק לא יגרש אותם חזרה, כי זה בניגוד לחוק הבינלאומי. אין בעיה. הוא יטאטא אותם מתחת לשטיח. אבל לא מתחת לשטיח הפאר שלו, חס וחלילה.

זהו ערבו של יום הבוחר. בשעה זו מתפרסמים ראשוני הסקרים ואני לא מסתכלת. אני קוראת את מה שאבא שלי אמר לפני עשור, בנאום שנשא בכנס לכבוד 50 שנות מרד הפרטיזנים בסלובקיה, איליו הגיע כנציג הפרטיזנים מישראל. אני שואבת נחמה מהדברים האלה. אביא חלק מהם כלשונם. עם שגיאות הכתיב והניסוח החביבות.

"לכבוד לי וגם חובה נעימה לי לברך אתכם, ההתאחדות הסלובקית של הלוחמים האנטי פשיסטים בהזדמנות חגיגית זו.

דרככם אני מברך גם את אלפי החיילים והפרטיזנים אשר לפני חמישים שנה לחמו עם נשק ביד נגד הצבא הנציסתי ועוזריהם המקומיים. זו גם ההזדמנות הנאותה להיזכר באלפי האזרחים שלא היססו לעזור למתקוממים, תוך הסתכנות עד כדי אובדן חייהם. מעידים על כך עשרות כפרים שהושמדו ואין ספור קברי אחים של אזרחים של מדינות רחוקות שהתנדבו והצטרפו למרד הסלובקי…

..אנו רואים עדיין שקיימים כוחות של לאומנות קיצונית המפיצים חוסר סובלנות,אנטישמיות ושנאת זרים.

הזמן זורם ללא הפסקה ואנו מחויבים להקנות בעיקר לצעירים את תורת הסובלנות ולטפח את המודעות האנושית"

אבא שלי היה פליט. צוואתו הייתה האנושיות, הסובלנות ואהבת האדם באשר הוא. למרבה הצער אי אפשר כבר לשאול אותו מה הוא חושב על כך שהמדינה אותה הקימו בני דורו מעדיפה לשכוח את ההיסטוריה הלא  כל כך רחוקה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

I believe in miracles

במוצאי השבת שעברה התרחש ארוע אסטרונומי נדיר יחסית, אשר, אני די בטוחה, מעטים מכם נתנו עליו את הדעת או אפילו היו מודעים לקיומו. הארוע נקרא בעגה המקצועית "ליקוי תרוצים מלא" . ליקוי תרוצים דומה במהותו לליקוי חמה. בזמן ליקוי חמה, כידוע, ניצב הירח או איזו אבן נגף אחרת בדרכן של קרני החמה מן החמה אל כדור הארץ. מה שמתקבל הוא שבאמצע היום יורדת לפתע החשכה לכמה דקות. קדמונינו הפרימיטיבים  ראו בכך סימן מבשר רעות, אולם במאה ה21 כבר ידוע לנו שלא צריך להתרגש מכל שטות, ושאם ריבונו של עולם מעוניין להפיל עלינו איזה מבול או דבר הוא פשוט קם ועושה את זה בלי כל הטקס של סימנים מבשרים.

ליקוי תרוצים זה בדיוק אותו דבר, רק הפוך. בדרך כלל שופכים התרוצים חשכה מוחלטת על המציאות. פעם בכמה שבועות מתייצבת איזה אבן נגף בדרכם של התרוצים, והמציאות זורחת במלוא הדרה, כלומר שהמלחמה נגמרה, הגשם פסק, הגרביים התייבשו, הירקות התבשלו, השעה לא מוקדמת ולא מאוחרת, ואין כל ברירה אלא שהספורטאי החובב יחגור את נעליו ויצא לצעידתו היומית, המתעכבת במכס כבר שבועיים עקב אי תשלום עמלת תרוצים.

במצב קשה זה מצאתי את עצמי במוצאי השבת שעברה. הכביסה היתה יבשה, הוכרזה הפסקת אש, לא ירד גשם. לא היה מוקדם אף לא מאוחר, הטלפון היה טעון והאוזניות היו. מה כבר יכולתי לעשות? חבשתי את נעלי ההתעמלות ויצאתי לדרך. עכשיו אני מוצאת לנכון לעשות הפסקה קלה בתאור הסוחף של הארועים ולהתייחס רגע ברצינות לנושא האוזניות, אשר, בניגוד לחלקיקים אלמנטריים אחרים, לא קבלו מספיק התייחסות מן הפיזיקה הקוונטית. כי במה, אני שואלת אתכם, נופלות האוזניות מן האלקטרון למשל? האלקטרון, כידוע,  איננו חלקיק כלל אלא יותר מן הסתברות. כלומר כאשר מיקומו ידוע בדיוק, נבצר מאיתנו לדעת את  התנע שלו ולהפך. לגבי האוזניות המצב סבוך שבעתיים. כאשר מיקומן ידוע, נעלם מאיתנו איך לעזאזל הצליח צמד חוטים לייצר תסבוכת בלתי אפשרית שכזאת. במקרה שגם המיקום וגם מצב החוטים מניחים את הדעת, הרי שהאוזניות לא פועלות או משמיעות את הבסים בלבד וגם זה לא ברציפות. זהו עיקרון האי-רצף, החל על כל זוג אוזניות באשר הן, חוץ מאשר כאשר הן נופלות אל תוך חור-תולעת ונעות בזמן באופן כזה שהן גם נמצאות, גם פועלות וגם מגיעות מהכיס עד האוזניים בעת ובעונה אחת. תנועה זו של האוזניות דורשת אנרגיה רבה ולכן היא מתרחשת לעיתים נדירות בלבד. עוד יותר נדיר שיקרה אותן כדבר הזה בעת ליקוי תרוצים מלא. כלומר האפשרות שהספורטאי החובב יאלץ ממש לצאת לצעידתו היומית, וגם יוכל להנות מליווי מוזיקלי הולם היא נדירה ושברירית כל כך, שרק אידיוט היה מתעלם מכל הסימנים ויוצא לדרך. אני אידיוט, נו. מה עוד חדש? יצאתי לדרך.

היה נחמד, אין מה לומר. צעדתי במרץ באותה דרך לשום מקום אשר תפקידה העיקרי, מהרגע שיצאתי מהבית, הוא להחזירני שמה בעוד מועד. האוזניות פעלו. זה מה ששמעתי:

 

אחת הלהקות החביבות עלי, העונה לשם המקורי ריבת פנינים, בביצוע הולם להפליא של שירה הידוע "אני מאמין"

בפאתי מגדיאל, סמוך לספק הפיצה "מוצצאראללה ובנו" נתקלה רגלי באבן אקרשטיין סוררת. מעצמת התנופה התעופפתי באוויר ונחתתי אפיים ארצה באלגנטיות של קיפוד אם לא למטה מזה. תחילה סברתי שהאיום הבטחוני התגשם, ופצצת אטום איראנית מצאה את דרכה לפרברי הוד השרון באישון ערב. אחר כך שטיל עזתי מאחר בנשף נעצר אצל מוצצאררללה  ובנו לפיצה פפרוני. ראיתי כוכבים. ככה זה ששוכבים על המדרכה ואין עננים. אחר כך ראיתי את מוצצאראללה, שבעצם קוראים לו סרגיי ואין לו בן, מושיט לי את ידו מבעד לערפילים ומציע לי לקום. שקלתי את המצב והחלטתי לדחות את הצעתו. באותו רגע נראה לי בטוח יותר להישאר על המדרכה, אם כי יאמר לזכותי שבאותו שלב כבר הצלחתי לאסוף את חלקי השונים לכלל ישיבה. סרגיי היה נחוש בדעתו להתערב במצב. משסרבתי לקום הושיט לי כוס מים. הוא באמת היה איש טוב, סרגיי. לא היה לי נעים לדחות אותו שוב על כן שתיתי כוס מים. תודה, סרגיי.

אחרי ששתיתי את המים לא נשאר הרבה מה לעשות על המדרכה מול הפיצה במגדיאל. השיחה ביני לסרגיי גוועה. קמתי. הלכתי.

ליקוי התרוצים הסתיים. לא היתה סיבה להמשיך. הכאב בצלעותי גם לא איפשר יותר מדי. בעודי משתמשת בשאריות הסוללה להתקשר לחברתי ג' שתבוא לחלצני, זרחה עלי ההבנה שלא אוכל לצאת לפעילות ספורטיבית בשבועות הקרובים. הללויה. היקום חזר למסלולו התקין. או כמעט. הערב הסתיים בקפה במוסד הקולינרי "דרומה". זה לא היה קורה לי אלמלא לקיתי בזעזוע מוח קל. סליחה. ברגע שהכאבים בצלעות יעברו לי, אני מבטיה להיות ילדה טובה, לצאת לצעדה כל יום ממש ולא לשתות יותר לעולם קפה ב"דרומה".

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

כמעט 10 קילו של אופטימיות קוסמית

הסוף של הסיפור הוא שלקחתי את ג'ינג'ישמן הביתה. מה היתה ההתחלה שלו אני יכולה רק לנחש: גור חתולים כתום מפוספס גדול במיוחד נולד בשיחים של איזו גינה שכוחת אל בכיוון הכללי של גוש דן ומיד חטף את כל מה שאפשר בתחום המחלות המידבקות האורבות לחתולים. הוא שרד, אבל העיניים שלו לא. כשאתה חתול קטן ועיוור, יש שתי דרכים שתוכל לאמץ אם בדעתך להישאר בחיים. אתה יכול להיות חשדן, קשוח ואכזרי במיוחד, או להיות כל כך מתוק שמישהו יהיה פשוט חייב לאמץ אותך. ג. בחר בדרך השניה. הוא החליט להיות מתוק וחיכה לראות (לא בהכרח באופן מילולי), מי יכול לארח פה איזה גור כתום ענק לכמה ימים, עדיף לשנה שנתיים עד שיחליט מה לעשות בחיים.

מזלו הטוב זימן לפניו אישה צדיקה, שאספה אותו אל ביתה שם הצטרף אל חבורה לא קטנה כלל של בני מינו, מוכי גורל פחות או יותר, מי קטוע רגל, מי שתום-אוזן ומי מקוטף זנב. שם השתלב גיבורנו במרחב לזמן מה עד שגדל מעט. כיוון שגדל, החליט שהגיע הזמן לצאת אל העולם. למרבה הצער כפי שכבר סופר, ראייתו לא היתה משובחת. אי לכך יצא החוצה בטעות מהחלון והתרסק אחר כבוד על המדרכה. זו היתה הפעם הראשונה שג'ינג'י ביקר במרפאה, ונשאר כמה שבועות, שלא לומר חודשים, עד שאגן ירכיו השבור העלה ארוכה. במהלך אשפוזו דבק בטקטיקה שהניבה תוצאות עד אז, והמשיך להיות הג'ינג'י השמן המתוק בתבל. כאשר החלים החזרנו אותו בלב כבד לביתו המאמץ. וקיווינו מאוד שלמד לקח, ולא ישוב עוד לצאת אל העולם דרך חלונות. תקוותנו לא היתה לשוא, כי השמן נשאר בבית  ולא ראינוהו כמעט שנתיים, עד אשר מצא לנכון לשוב אלינו כשהוא לוקה בנזלת חמורה שהתפתחה במהירות לדלקת ריאות. לאחר שבועיים של טיפול נמרץ התגבר הנער גם על המשבר הזה, אולם נשאר איתנו כמה חודשים מכיוון שיש מאיתנו לא אזר עוז להשיבו אל בית היתומים. הוא פרץ את גבולות האישפוז, והסתובב במרפאה כאילו היתה ביתו הראשון. בראיה אמנם לא הצטיין, אבל כל רחש של שקית או פתיחת מקרר מכיוון המטבח גרמו לו להופיע כאילו יש מאין. בשעות הפנאי, כלומר כאשר לא היה עסוק בטחינת מזון, אהב לשבת על ערמת המגזינים שבחדר הקבלה, ולהתבונן במתרחש בעיני רוחו הגדולה. בסופו של הפרק הזה נתפס על חם משחיז את ציפורניו על הכסאות החדשים. אי לכך התכנסה מועצת החכמים והחליטה שלאור העובדה שיש לו בית, יתכן שעדיף שישחיז ציפורניו בביתו. השמנמן נפרד בשנית, אך רק כהכנה למה שעתיד עוד לבוא.

זמן לא רב חלף, ושמנמני חזר אלינו מעולף מתמיד. הפעם נראה כאילו נשמתו התשיעית עומדת על הפרק. שוב נדבק הוא באיזו צרעת או ספחת, ושוב זה ירד לו לריאות. שוכב על הצד, מתנשם בכבדות, לא מרים את ראשו אף לא לרחש פתיחת שקית פסטרמה..חשבנו שהפעם הוא מאיים לפרוש סופית מעמק הבכא. אבל גם הפעם הטיפול הנמרץ ואהבת החיים של הפציינט נצחו את כוחות הרשע. בינתיים פיתח העבריין אלרגיה לאחת הזריקות שקיבל, ובעודו מחלים נפער חור גדול במכנסיו, או ליתר דיוק בגב מעילו. חודשיים כמעט נלחמנו בפצע בכל כוחותינו. היו רגעים רבים שבהם נראה כי הוא אינו מתכוון להיסגר לעולם. שלוש פרוצדורות כירורגיות נדרשו, ומחזור שלם של אנטיביוטיקה יקרה למדי על חשבון הבית. בסיבוב האחרון של התפרים סוף סוף נדמה היה שאפשר לנשום לרווחה, ושמני חזר להסתובב במרפאה עם מעיל מתוקן כמעט לגמרי. ליתר ביטחון הסרנו את התפרים אחד ביום.. שיהיה. וגם הלבשנו לו חולצת מלחים קטנה וחמודה על מנת שלא יתגרד לו.

ושוב, כמו חזיון תעתועים המסרב להתפוגג, החלה לרחף באוויר השאלה הגורלית: נו, אז מה נעשה עם השמן?

לחזור לבית היתומים אינו יכול. שם סביר שישוב וידבק באיזה וירוס, או חיידק, או ג'וק. שמנמני חברנו רך ועדין הוא, ולא לו נועדו חיי השיתוף של בית היתומים. להישאר במרפאה גם כן אינו יכול. כבר כמה פעמים יצא החוצה וכמעט שנתפס חוצה את הכביש. ברור שצעד זה עלול להביא לתוצאות פטאליות לא פחות מחיידק טורף. כמו כן  אם תתפוס אותו שוב מועצת החכמים בהשחזת ציפורניים על הכסאות.. מי יודע מה יקרה אז.

הסוף של הסיפור הוא שלקחתי את שמנמני הביתה. ביום שלישי שעבר ארז את חפציו, ולבוש בחולצת המלחים שלו עשה את דרכו לכפר סבא. אני חושבת שבינתיים די טוב לו פה. בבוקר הוא לומד תורה בין מדפי הסיפריה, אחר הצהריים תופס שמש על המרפסת, בין לבין מחליף נגחות קטנות עם הכלבים ובעיקר אוכל ומתלטף. ברגעים אלו ממש הוא סרוח לו על הספה בלי גופייה כאילו מעולם לא היה גור עיוור נטוש וחסר עתיד.

אני מקווה ששמנמני הגיע לתחנה הסופית. ושהוא יסכים להשאר פה כמה שיותר. מהמרפסת רואים מספיק עולם אפילו בשביל חתול עיוור, ואני חושבת שבכל בית צריך איזה חתול ברסלבי שכזה, שמזכיר לך, אם לרגע שכחת, שכנראה באמת אין בעולם יאוש כלל.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | 4 תגובות

שנהטובה וכל זה

טוף.. בשבוע שעבר נפלה עלי חופשה כפויה. ביתי בכורתי המתגוררת בחודשים האחרונים באיטליה אושפזה בבית חולים עם דלקת קשה. מה לעשות? נסעתי.

כאשר הגעתי הגרוע מכל כבר היה מאחוריה. מצאתי ילדה רעננה ומלאת עזוז. טוב, כמעט. היא היתה מחוברת לערוי של אנטיביוטיקה כמעט 24 שעות ביממה, אבל כבר הסתובבה לה בכל רחבי בית החולים עם העמוד, מאירה פנים לכל עובר ושב כהרגלה.

הייתי שם שבוע. איטליה, נו. הבית השני שלי בכל זאת. אוכל טוב. יין ממש טוב. חברים וותיקים ממש ממש טובים שעזרו המון. שעות ארוכות של שיחות נפש עם הילדה.. מצטערת לומר אבל נהניתי נורא.

מקץ שבוע של בית הבראה כנ"ל חזרתי עם כלת השמחה שבאה לנוח ולהתאושש קצת בבית.

בזמן שנעדרתי קבוצה אחרת של אנשים בילתה בבית מלון של אלפי כוכבים באיזור התיירות הידוע כגבול ישראל מצרים. גברים נשים וילדים ישבו מאחורי הגדר בלי אוכל ובלי מים וחיכו לישועה שלא הגיעה.

מאחורי גדר אחרת ישבה צעירה קנדית שנשלחה לכלא צבאי לאחר שהוגדרה כעריקה מצה"ל..

על דלת המנזר בלטרון כתב מישהו שישו קוף. בלוב נרצח שגריר בגלל שמישהו עשה סרט לא אוהד על האיסלם

אני רוצה לאחל לכם שנה של אהבת חינם ושל חמלה, אבל זה נראה כל כך אבוד מול תיאטרון האבסורד הזה שהוא המזרח התיכון. ואפריקה, ובאופן כללי העולם חוץ מכמה דונם בשבדיה שבהם אולי הכל מתנהל לפרקים כמו שצריך, ואולי גם זה לא.

בכלזאת אני רוצה לאחל לכם שנה של אהבת חינם ושל חמלה. ושל תקווה. כי אסור להתייאש, גם אם זה נראה תמים מדי. אני מאחלת לאלו מכם שעדיין חולמים לא לאבד את חלומותיהם. ולאלה שכבר לא חולמים להתחיל לחלום מחדש. כי אחרת הרעים ינצחו.

http://www.youtube.com/watch?v=MJHgMD1S0bg

תארו לעצמכם.

פורסם בקטגוריה נביחות כלליות בליל ירח מלא | עם התגים , | 3 תגובות